יובנג: סיפור מסע טיבטי (חלק ב')

^{כתבה זו היא המשך לחלק א'}

מאת: טליה גושן ואיתמר צור   עריכה: יואב וולנסקי

מהכפר העליון, ניתן לעלות בטיול יומי אל האגם הקפוא (Binghu, בסינית: 冰湖), ולמטפסים אמיצים, גם אל מחנה הבסיס של הקאווה קרפו. גורמים יודעי דבר – בעלי האכסניה שלנו – טענו כי ההליכה לאגם הקפוא מצריכה שני טיפוסים קשים ואורכת כ-10 שעות, הלוך חזור.

בעודנו מלטפים את שרירי הרגליים הדואבים שלנו מיום אתמול, בחרנו להתחכם ולפתוח את מסעות יום המחרת בטיול יומי אל המפל הקדוש, שן פו (Shenpu, בסינית:神瀑), אשר מצוי "בקרבת" הכפר יובנג התחתון. הצעד ננקט בעקבות מידע שנמסר לנו, שההליכה אל המפל היא קלה ונעימה, ללא עליות, כך שבתום לא יותר מ-4 שעות נמצא עצמנו בחזרה על המרפסת, אוחזים בירה צוננת.

חמושים במידע זה, הרשנו לעצמנו להתחיל את היום בשעה 12:00 (!). פתחנו בירידה אל עבר הכפר יובנג התחתון והליכה נעימה אל העמק ולאורכו, תוך שההרים המושלגים הולכים ומתקרבים אלינו.

^{תצפית אל כפר יובנג התחתון}

הנוף שנשקף לעינינו היה מדהים: השילוב בין הליכה בתוך עמק מיוער, הנהר שזורם לצידנו, ההרים שמתנשאים מולנו והסממנים הבודהיסטים שליוו אותנו בדרך (דגלים ומגדלי אבנים) נתנו לנו תחושה שאנחנו אכן מתקדמים לעבר חוויה רוחנית ומיסטית.

נזיר טיבטי חביב שהיה חברנו להליכה ביום האתמול נצפה מתקרב אלינו בחיוך בדרכו חזרה מהמפל. על המאמינים שמגיעים אל המפל להקיף אותו שלוש פעמים, ולאחר מכן לא להתרחץ במשך שבוע ימים. הנזיר ובן הלוויה שלו נראו מרוצים, והוא אמר לנו כי הוא אכן חוזר משם, וכי יש עוד שעתיים של הליכה.

 
^{מי אמר טיבט ולא קיבל?}

פכפוך מים בלתי פוסק מכיוון ההרים גרם לנו להאמין שנגיע למפל בכל רגע, אך זה לא התגלה עדיין. מטיילים רבים שהלכו בכיוון ההפוך מאתנו הבטיחו לנו ש"אנחנו כבר מגיעים".

כך למדנו שכמסתובבים בחברת מטפסי הרים, טיבטים מקומיים ונזירים במהלכו של מסע רוחני, אסור להאמין לאף אחד שמספר לך שאתה "כבר מגיע, בעוד שעה שעתיים". מסתבר שממש כמו במקרה של רוכלים ואמני התמקחות בשווקים, על מנת להגיע למספר השעות האמיתי הנדרש, יש להכפיל את מספר השעות שאומרים לך בכשלוש כדי לדעת מתי יסתיים המסע.

הלכנו לאורכו של קרחון שפרץ מההר המושלג. הדרך התארכה והשעה התאחרה. הצידה שלנו כללה בעיקר שוקולד להליכה קלילה, ולא אכלנו כלום מהבוקר. מיטות שדה שמיועדות לצליינים עייפים היו מוצבות בתוך אוהלים לאורך הדרך, וכבר שקלנו להישאר ללון. אולם תדירות דגלי התפילה ההולכת וגוברת לימדה אותנו שאנחנו כבר לא רחוקים, ומראה אישה מקומית מבוגרת שעשתה את המסע עם חיוך ריק משיניים נתן לנו מרץ להמשיך בטיפוס.

כך טיפסנו עוד ועוד בעלייה תלולה שסופה בבסיס ההר. לבסוף, לאחר כחמש שעות הליכה, מוקפים בהרים, הגענו לקצה הדרך, אל המפל הקדוש. המפל, שנמצא בגובה של 3,650 מטרים, נופל בתלילות מתוך מצוק ההר. אמנם קדושתו של המפל לא מעידה על כמות המים שזורמת בו, אבל הוא בכל זאת בגדר מחזה נחמד מאד. עיקר החוויה היא הדרך היפיפייה ותחושת הסיפוק של כיבוש הפסגה. הטיול היומי ארך 7 שעות הליכה הלוך חזור. יש לקחת בחשבון שהיינו הטיילים הכי איטיים ולא מאורגנים שעשו זאת בהיסטוריה.

את היום השלישי החלטנו להעביר במנוחה מבורכת. בחרנו לוותר על המסע לאגם ולבלות את היום בטיול בכפר, בשיחות עם מקומיים ובמנוחה בין כרי הדשא. הבידוד, השקט והנוף האפילו על מקומות וטיולים אחרים שזכרנו.

ביום הרביעי והאחרון, בחרנו במסלול מעגלי: במקום לחזור דרך שידנג, העדפנו לשוב דרך הכפר התחתון, נינונג (Ninong, בסינית:尼农). יום ההליכה הזה כלל 6 שעות של ירידה אל הכפר, שם היה עלינו למצוא רכב שייקח אותנו בחזרה לשנגרילה עוד באותו היום. מאחר ונסיעה לשנגרילה אורכת כ-7 שעות, ומהיכרות קודמת עם קצב ההליכה שלנו, חישבנו שעלינו להגיע לנינונג עד שעה 2 בצהריים לכל המאוחר. נתונים אלו אילצו אותנו לקום בשעה 6 בבוקר, ולמרות כאב הלב על ההשכמה המוקדמת בקור, התברר שמעז יצא מתוק כי זכינו לראות את הזריחה.

^{שמש של זריחה מכה על ההרים}

ההליכה ביום הזה המחישה את הייחוד והגיוון של האזור הזה. הבוקר התחיל בירידה מגובה של 3,000 מטר, כשמסביב הרי ההימלאיה. האוויר מלא וקר והכול מסביב ירוק וטרי. הדרך ממשיכה לאורך נהר של מי שלגים. הנהר בעצמו מרשים ומפחיד, המים צלולים, והזרימה חזקה. ברגע אחד אתה מוצא את עצמך צועד באחו לצד הנהר וברגע השני אתה גבוה מעליו בשביל צר על מצוק ענקי (לא לבעלי לב חלש!)

לקראת סופה של הדרך האקלים מתחלף. האוויר נהיה חמים ויבש והדרך משתנה לנוף של מדבר פראי. הנהר הצלול והשוצף נשבר לתוך צבעו הצהוב העכור של נהר המקונג, והנה כבר הגענו לחניון של מכוניות מאובקות שתפקידן להחזיר את הטיילים לשנגרילה.

הגעה 

על מנת להגיע אל יובנג יש לנסוע משנגרילה, הידועה גם בתור ג'ונגדיאן, אל העיר דצ'ין. הנסיעה אורכת כשש שעות ועלותה 68 יואן. ישנם ארבעה אוטובוסים יומיים. הדרך הררית ומאתגרת, ועוברת גם היא בנופים ייחודיים. לקבוצות של ארבעה ומעלה, כדאי לבדוק אפשרות של שכירת רכב פרטי משנגרילה.

כשמגיעים לדצ'ין, יש לרדת מיד אל הדרך הראשית ולתפוס מונית אל הכפר פילייסה, (Feilaisi, בסינית: 飞来寺) בעלות של כ 10 יואן לאדם. בכפר זה יש נקודת תצפית מרהיבה על כל הרכס של הר השלג מיילי והוא גם נקודת סיום של טיילים רבים שמגיעים אליו רק לשם צילום התמונה המפורסמת של הרכס בזריחה לפני חזרתם לשנגרילה.

בפילייסה אפשר לישון לילה אחד באחת מאכסניית הנוער בכפר, ובבוקר לחלוק רכב עם שבעה טיילים נוספים (כעשרים יואן לאדם, 150 לרכב מלא), אל הכפר שידנג, ממנו מתחיל הטרק.

עזיבה

ירידה רגלית אל הכפר נינונג (סינית: 尼农, אנגלית: Ninong), כשש שעות הליכה, חוצים גשר מעל המקונג, ושם במגרש חנייה ניתן לשכור רכב לנסיעה בחזרה אל שנגרילה.

מקומות לינה

Feilaisi: הכביש הראשי מלא באכסניות ומלונות. משביל שעולה פנימה לתוך הכפר, ניתן להגיע ל International Youth Hostel, שמציע חדרים משותפים ופרטיים (ב-120 יואן), מים חמים ואינטרנט.

הכפר יובנג העליון: יש בו מספר רב של אכסניות. ברובן ניתן לישון בחדרים ללא שירותים שעולים 20-30 יואן, וחלקן מציעות חדרים פרטיים "מפוארים" עם שירותים, מים חמים, בעלות של כ-150 יואן. מומלץ לקחת חדר עם מרפסת ונוף אל ההרים.

הכפר יובנג התחתון: גם בו יש אכסניות רבות. אכסניית Shenpu (המפל), נמצאת אחרונה בכפר, מצד שמאל של הדרך, ממש מול העמק הפתוח וההרים, והיא משקיפה על נוף מדהים.

עונה מומלצת

מאי עד אוקטובר. יש להיות מוכנים לגשם. חודשי הסתיו (ספטמבר ואוקטובר) מומלצים במיוחד, משום שהם לקראת סוף העונה הגשומה, ולכן רב הסיכוי שההרים לא יהיו מכוסים בענני גשם.

תשלום

230 יואן כניסה לאזור (130 עם תעודת סטודנט).