גולים בארצם

בן 25, יליד צפון מזרח סין אך חי בבייג'ין למעלה משלוש שנים. עם זאת, הוא נראה לא שייך ואינו מרגיש שהשתלב בעיר המשדרת לחץ, רמאות ודוחק. השמיים האפורים מעל ראשו מסתירים את השמש ומשרים אווירה עגמומית על שגרת יומו.

"הוא" אחד מתוך קבוצת האנשים המכונים בֵּיי-פיאוֹ (Beipiao, בסינית: 北漂), גברים ונשים העובדים וחיים בבייג'ין, אך אין להם תעודת תושב ודירה משל עצמם.

אי שם בעבר קיווה להיות איכר שבבעלותו שדה, אך גילה שהוא חסר הכישורים לעבודה מסוג זה. היה לו קשה להגדיר את השאיפות שלו, אך על אף שלא היה בטוח, הוא ידע כי הן נמצאות במרחקים ולכן החליט לעזוב. כמעט כל ילדי שנות ה-80 חושבים שאם יעזבו את מקום הולדתם ינחלו הצלחה. אחר כך, לאחר שעזבו, בחיפוש אחר שאיפותיהם הם מגלים כי המרחק מן הבית מכביד על חייהם. בטרם יתבררו להם חלומותיהם, הם מרגישים שאיבדו דבר מה.

לאחר שחי בעיר הולדתו מעל לעשרים שנה, מעולם לא חש קושי להיפרד ממנה. אך עם הזמן, החל להתגעגע לעיר הולדתו. כמו החורף בבייג'ין, בו הקור משתחל בין הבגדים, חודר אל תוך העור והדם ומגיע אל העצמות – כך גם זוחלים רגשות הגעגועים אל ליבו.

לפעמים עוברת בראשו המחשבה, גם אם הוריו יחיו עד גיל 100, וכל שבועיים ישוב לבקרם פעם בשבועיים, הרי שיזכה לראותם 1,272 פעמים עד מותם. בשביל אנשים כמוהו העובדים הרחק ממקום הולדתם, הרי שהמספר נמוך עוד יותר. בכל שנה הוא שב פעם אחת לביתו, כך שגם אם יזכו להאריך חיים, יזכה לבקרם רק 53 פעמים. קשה לקבל את הנתון המספרי הקר, לכן שואף הוא שהוריו יהיו לצידו וכמהה לשוב לחיקם.

כיום יש יותר מדי אנשים הרחוקים ממקום הולדתם, הם אינם יודעים כיצד לפצות את קרובי משפחתם. הם חושבים שאם בעת המפגש המשפחתי בראש השנה יתנו דרור לרגשותיהם ויקנו את המתנה הטובה ביותר – ניתן יהיה לפצות על החסך. חלק מהאנשים יהיו נכונים לרוץ במורד הרחוב כדי לקנות כוס קפה למנהל או לבצע עבורו שליחות כלשהי, אך אין להם זמן לבלות לצד הוריהם או לבשל להם.

כאשר יותר ויותר אנשים ידידותיים לזולת מטעמים אנוכיים, עם הזמן נוצרת אווירה בחברתנו, בה היחסים הבינאישיים מנוכרים ועכורים. בני האדם ידידותיים למי שנראה להם שימושי להשגת מטרותיהם שלהם. כך נוצרת לה חברה בה היחסים החברתיים תלויים באינטרסים קרים ובשיקולי תועלת והפסד, בעוד שקרובי המשפחה נזנחים מבלי משים.

את תופעות אלו חוויתי במהלך שלוש שנים בבייג'ין, בה אותם אנשים מאבדים את עצמם עם הזמן. אני עדיין מאמין כי ביום בו ישובו לעיר הולדתם ויעמדו על האדמה בה גדלו, תתגלה מחדש המהות הטובה המסתתרת עתה בתוכם.