בייג'ין גדלה בקצב של מיליון איש בשנה

האוכלוסיה הקבועה של בייג'ין מונה כיום 19.72 מיליון איש, הרבה מעבר ליעד המקסימלי שהוגדר מראש על ידי מועצת המדינה, לפיו עד לשנת 2020 יתגוררו בעיר 18 מיליון תושבים, כמו גם מזה אשר נקבע בתכנית החומש ה-11, לפיו אוכלוסית העיר תתייצב על 16.25 מיליון איש עד לשנת 2010. גורמים בעיריית בייג'ין מזהירים כי מדובר במספר אשר חורג הרבה מעבר לכושר הנשיאה הטבעי של הסביבה ויוצר לחץ עצום מבחינה כלכלית, דמוגרפית ואנושית על המשאבים הקיימים בעיר.

לפני חמש שנים בלבד התגוררו בבייג'ין כ-15 מיליון איש. במהלך התווייתה של תוכנית החומש ה-11 הזהירו גורמים בעירייה כי יעד ה-16.25 מיליון איש אינו ריאלי, וכי יש לנקוט באמצעים כלכליים, מנהליים ומשפטיים על מנת להגביל את גידול האוכלוסיה בעיר כדי שזו לא תחרוג מהיעד המקסימלי שנקבע בתכנית האב לבייג'ין שהוכנה על ידי מועצת המדינה (18 מיליון עד לשנת 2020). חמש שנים עברו להן ונדמה כי קצב גידול האוכלוסיה של העיר יצא לחלוטין מכלל שליטה עם שיעור בלתי נתפס של חמישה מיליון איש בחצי עשור.

^{מספר התושבים בבייג'ין חורג מעבר לכושר הנשיאה הטבעי של הסביבה}  

הבעיה המרכזית עליה העוסקים במלאכת הכנת תכנית החומש ה-12 יצטרכו לתת את הדעת היא ראשית, איך ניתן לבלום או להגביל את גידול האוכלוסיה המהיר ושנית, כיצד ניתן להתמודד עם ההשלכות הכלכליות, החברתיות והסביבתיות של הגידול המואץ. עיקר הגידול נובע מההגירה הפנימית המסיבית אל בייג'ין, או מה שמכונה בסין "האוכלוסיה הצפה", והאינדיקטורים לכך הם העובדה כי בין השנים 2005 ל-2009 32.3% מנכסי הנדל"ן שנרכשו בבייג'ין נרכשו על ידי אנשים מבחוץ. בנוסף, כ-40% מכלל התלמידים אשר נרשמו למוסדות החינוך בעיר אינם מחזיקים בתעודת תושב של בייג'ין, משמע הם ילדים למהגרים מבחוץ.

במהלך הדיון על בעיית עודף האוכלוסיה בעיר, הועלתה ההצעה להעלות את מחירי הדיור, כך שאלה אשר לא יוכלו להרשות לעצמם לרכוש דירה פשוט יעזבו מרצונם את העיר. אך לאמיתו של דבר, מרביתם של המהגרים יודעים מראש כי הם לא יוכלו לעמוד בהוצאות רכישת דירה בעיר ובכל זאת, הם ממשיכים לזרום בהמוניהם.

שורש בעית גידול האוכלוסיה בבייג'ין טמון במה שמכונה "סינדרום" ערי הענק. מודל תהליך העיור בסין מתמקד רק בערים הגדולות במדינה. מקבלי ההחלטות יצרו מדרג עירוני לא מאוזן, שכן הם החליטו להשקיע את כל המשאבים בהמשך פיתוחן של ערי הענק, כשהם מתעלמים כמעט לחלוטין מאותם יישובים עירוניים בקנה מידה קטן יותר. ההשקעות הממשלתיות בעיר הענק מרחיבות את הפערים בינה לבין הישובים העירוניים הסמוכים לה. הן יוצרות גורמי משיכה ולכן חוסר איזון. ההוכחה לכך היא "חגורת" העוני החדשה של בייג'ין, שנמתחת עד לעיר טיינג'ין, על פני מרחק של כ-130 ק"מ.

מכאן אנו למדים כי המפתח לפתרון בעיית עודף האוכלוסיה בבייג'ין טמון בשינוי מדיניות התכנון והניהול העירוני. אם זו תמשיך להתמקד בטיפוח ערי הענק בסין, אזי הבעיה רק תלך ותחריף. אך אם מקבלי ההחלטות יחליטו לקום ולעשות מעשה אשר יביא לצמצום הפער בין העיר הגדולה לערים הקטנות יותר והכפרים, אם הם יקצו מספיק משאבים לפיתוחם של אותם יישובים עירוניים קטנים בתחום החינוך, התעסוקה והשירותים הרפואיים, רק אז כל אותם מהגרים אשר נוהרים כיום לערים הגדולות בחיפוש אחר חיים טובים יותר, פשוט לא ירצו לעזוב את בתיהם.