המערב לסין: ייצאו יותר משאבי טבע

בשבוע שעבר החל ארגון הסחר העולמי לדון בפנייתן של ארה"ב, יפן והאיחוד האירופי בגין ההגבלה הבלתי מוצדקת מצד סין, לדידן, של יצוא מחצבים נדירים.

הללו טוענות כי המגבלה שסין הציבה על יצואן של 17 יסודות נדירים אלו, כמו גם על טונגסטן ומוליבדניום, אינה עולה בקנה אחד עם התקנות החלות על המדינות שחברות בארגון.

על פי ראייתה של סין, פנייתן של המדינות לארגון הסחר לשם יישוב המחלוקת היא צבועה ואנוכית. לפני שנות ה-80, הייתה ארה"ב ה"יצרנית" העיקרית של מחצבים נדירים. משנות ה-90 ואילך, החלה סין להתפתח בתחום בקצב הולך וגדל; מ-16 אלף טון בשנת 1990 ל-73 אלף טון בשנת 2000. ארה"ב לעומתה, הלכה ואיבדה מהדומיננטיות שלה, עד שבשנת 2003 הפסיקה כמעט לגמרי את כריית המחצבים הנדירים.

נכון להיום, אמנם בשטחה של סין מצויים פחות מ-50% מן המרבצים של מחצבים אלו, אולם החל משנת 2000 היא עונה על יותר מ-90% מן הביקוש העולמי, כאשר בשנת 2010 מספר זה עמד על 97%.

למרות נתח השוק הכמעט בלעדי, סין לא נהנתה מרווחים להם זוכה מונופול. לפני שנת 2005, שמרו המחצבים הנדירים על מחיר נמוך למשך תקופה ארוכה. ממשלת סין הייתה חייבת לסייע לחברות כרייה, קטנות כגדולות, על מנת להתעלות על המתחרים מחוץ. בד בבד, חברות קטנות שהונעו מתוך חתירה לרווחיות בטווח הקצר, "שדדו" את המשאבים הטבעיים. כך קרה שבפועל ביצעו הן כריית יתר ובכך גרמו לצניחתו של פריון התעשייה כולה.

יחס התפוקה האפקטיבית לטון (כלומר, כמות חומר הגלם בר השימוש שניתן לקבל מכל טון שנכרה) של מפעלים ממשלתיים עומד על 0.6 בעוד שמפעלים פרטיים מסתפקים ב-0.4 בממוצע. משמעות הדבר היא שכמות גדולה של חומרים יקרי ערך אלו מתבזבזת, במחיר של נזק סביבתי כבד אף יותר.

הדבר הוביל לכך שממשלת סין הכריזה על מגבלות על מכסת הכרייה והיצוא בכדי למתן את המגמה הזו ולהגן על המשאבים הטבעיים של המדינה. אולם מאחר שהממשלות המקומיות מסתמכות על תקבולי המס מתעשיית המשאבים הטבעיים, הן יישמו את מדיניות הממשל המרכזי העוסקת במכסות הכרייה בפועל בצורה מצומצמת למדי. לפיכך, הדרך היחידה שנותרה לממשלה המרכזית לאכוף את המדיניות המגבילה שלה היא באמצעות שליטה על מכסות היצוא.

מדיניות ההגבלה על היצוא מיושמת בפועל כבר משנת 1998, אולם רק לאחרונה היא נותנת את אותותיה בשוק עצמו, זאת מאחר שכעת הביקוש עולה על ההיצע.

מבחינתה של סין, אם כבר קיימת בעיה בכמות היצוא של היסודות הנדירים, הרי שהיא גדולה מדי מהדרוש ולא קטנה מדי. אם המערב חפץ ביותר משאבים טבעיים למימוש צרכיו, סין מזמינה את המדינות שנוגעות בדבר להקים מחדש את פסי הייצור, לאכלס את המכרות, ולספק את ההיצע בעצמם. המערב, כך טוענת סין, מתנהג בבריונות ובחוסר התחשבות במצבה הסביבתי של סין, והדבר היחיד שמעניין אותו הוא האם ניתן להשיג משאבים טבעיים בזול.

סין גם צריכה לתת-דין וחשבון בנוגע פעולותיה שלה, ולבחון מדוע ניצלה את משאביה הטבעיים ומכרה אותם במחירים מגוחכים שהעלאתם הובילה לביקורת מצד המערב.

סין מצידה מאשימה בנוסף את המערב, ואת ארה"ב בפרט, על כך שכבר זמן רב ננקטות נגדה הגבלות על ייצוא של טכנולוגיה אמריקנית אליה, ובמיוחד כזאת העשויה לשפר את יכולותיה הצבאיות.