הלבוש הסיני - חלק א'

הלבוש, כתוצר תרבותי וחברתי, מאפשר לנו להציץ מבעד לקפליו למערכת הערכים והתפיסות המרכזיות. כסמל, המבקש להציב גבולות לגוף, הוא מספק למתבונן מידע על הלובש. מאז ראשיתו, לא חדל הלבוש בסין להשתנות ולהתפתח.

ראשית הלבוש

על פי המסורת הסינית, הקיסר הצהוב הוא אביה המייסד של הציוויליזציה והתרבות הסינית. הוא נחשב לדמות מופת אשר הייתה אחראית על המצאות גדולות ורבות, בהן הכתב, לוח השנה והחקלאות. האגדה מספרת, כי תחת שלטון שושלת סיה, פילגשו הבכירה של הקיסר הצהוב, לֶאי זוּ, הייתה הראשונה שהשתמשה בחוטי משי על מנות לטוות בגדים, ובכך המציאה את הלבוש הסיני. באותה תקופה הומצאו כלים שנים לעיבוד, כמו מרצע ומחטים שנעשו מעצמות בעלי חיים. לפני כ-5,000 שנים בתקופת האבן החדשה (התקופה הניאוליתית), החל השימוש בפשתן לצורך טווית בגדים, גידול תולעי משי וטוויה מפקעותיהם.

שושלת שאנג

שושלת שאנג היא השושלת הראשונה בסין, אשר אמיתותה ההיסטורית זוכה לגיבוי ארכיאולוגי מוצק. לאור העדויות הארכאולוגיות שהתגלו, בתקופה זאת החלו לקרום עור וגידים צורותיו ויסודותיו של הלבוש הסיני. דגם הלבוש המזוהה ביותר עם תקופה זאת הורכב משילובם של שני חלקים עיקריים: לבוש עליון שנקרא יִי (Yi, בסינית: 衣) ו-צָ'אנְג (Chang, בסינית: 裳), סוג של שמלה או גלימה שנלבשה מתחת לחלק העליון. דגם זה של לבוש היה בשימושם של שני המינים גם יחד.

^{הלבוש המקובל בזמן שושלת שאנג}

השרוולים בלבוש זה הדוקים ולא היה נהוג שימוש בכפתורים. מסביב למותניים הייתה נחגרת חגורה. בד שנקשר מסביב לחגורה וכונה בִּי-סִי (Bixi, בסינית: 蔽膝, מילולית: מסתיר או מכסה ברכיים), שכפי ששמו מעיד, שימש לכיסוי אזור זה. השרוולים היו הדוקים למדי ולא רחבים. הגלימה נסגרה כאשר חלקה הימני מכסה את השמאלי. נערכה הפרדה בין לבוש ליומיום ללבוש לצורך ביצוע טקסים. זאת, על אף שטרם הגיעה לכלל פיתוח מלא. ניתן למצוא בתקופה זאת את ראשית הנוהג לחבוש כובעים.

בזמנים אלו נעשה שימוש רב בצבעים חמים, במיוחד צהוב ואדום, כמו גם שימוש בגווני חום. עם זאת, ניתן היה לראות גם צבעים קרים, דוגמת ירוק וכחול. בנוסף, לאחר טווית האריג וצביעתו, היה נהוג להוסיף איורים שצוירו על ידי מברשת.

בשושלת שאנג הוכנו הבגדים בעיקר מחומרים כמו עור, משי ופשתן. עם פיתוח דרכי הטוויה, תפסו אריגים ממשי ופשתן את הנתח המרכזי. כבר בתקופה זאת יכלו הטווים לתפור אריגים עדינים ודקים ממשי.

בתקופת ממלכת שאנג הונחו היסודות הפוליטיים והכלכליים להתגבשות המדינה בסין. הם גם מצביעים על התפתחותה של חברה מעמדית בה כוחם של המעמדות הגבוהים הולך וגדל. מכאן ואילך מתחיל פרק חדש בהיסטוריה של סין המסורתית, בו הציוויליזציה והזהות הסינית מתחילות לקרום עור וגידים.

שושלת ג'וֹאוּ

לאחר נפילתה של שאנג קמה שושלת ג'ואו, שנחלקה למעשה לשתי תקופות שונות- ג'ואו המערבית וג'ואו המזרחית, כשאת המעבר ביניהן מסמלת העתקת עיר הבירה מזרחה. ג'ואו המזרחית נחלקת גם היא לשתי תקופות: האביב והסתיו והמדינות הלוחמות.

על מנת לבסס את שושלת ג'ואו כיורשת הלגיטימית של שאנג ולבצר את הקשר עם אזורי הספר שנכבשו על ידה, אימץ הדוכס מג'ואו, עוצר השלטון, דפוסים חדשים של שליטה וארגון חברתי, אשר השתיתו את הסדר החברתי והמדיני על בסיס גיבוש מערך טקסים, קשרי דם, חלוקה חברתית היררכית וחלוקת נחלות. הסדר החברתי ביקש להתגלות גם מבעד לבגדים השונים. בשל כך, נוצרה מערכת לבוש מוקפדת, ששיקפה את מבנה החברה ההיררכי. מכיוון שהסדר החברתי היה בסיס השלטון, היה צורך בקביעת תקנות ברורות שיתאימו בין האדם, מעמדו ולבושו. מכיוון שהלבוש הוא בסיסה של מערכת השלטון, קביעת תקנות וחוקים בתחום הייתה בעלת חשיבות רבה.

חצר הקיסרות קבעה לבוש מיוחד לעובדי החצר על פי דרגה, סטטוס ותפקיד. על פי רישומים היסטוריים מן התקופה, הנוהג לחבוש כובעים שונים החל בתקופת השושלות סיה ושאנג. בהגיעו לשושלת הג'ואו הכיל בתוכו אידיאולוגיה מוצקה יותר.

שושלת ג'ואו המערבית היא החשובה ביותר בתרומתה לעיצוב הלבוש הסיני המסורתי, המחולק ומסווג על פי המעמד והסטטוס החברתי. למשל, בזמן טקסים שונים, כגון סגידה לאלים או הקרבת קורבנות, הלוויות ועוד. כחלק מלבוש רשמי זה, היה נהוג לחבוש סוגים שונים של מגבעות. אך בהמשך, עם רצונו של השליט לרכז את הכוח, הותר אך ורק לקיסר ולבעלי הנחלות שתחת מרותו ללבושן.

הלבוש בג'ואו היה רפוי במקצת מזה של השאנג, והשרוולים רחבים וגדולים יותר. לעיתים, מסביב למותניים נתלו תכשיטים העשויים מאבן ירקן. בנוסף, צבעים ודוגמאות שונות נוספו על הבגדים בהתאם למעמד, הטקס והסטטוס החברתי. בכך, התווה את מבנהו הבסיסי של הלבוש הסיני בעתיד.

שושלת ג'ואו המזרחית

בזמן תקופת המדינות הלוחמות התפתח סוג חדש של לבוש, שהביא לשינוי דגם הלבוש שהיה קיים עד כה. שֵן-יִי (shenyi, בסינית: 深衣, מילולית: גלימה עמוקה), שימש הן את האצולה והן את המון העם לצורך ביצוע טקסים.

בשל ההשתכללות הרבה בטכניקות הצביעה, בזמן זה הופיעו דוגמאות מורכבות על הבגדים. כל מעמדות החברה ואף נשים הורשו ללבוש אותו. על אף ששני החלקים הוכנו בנפרד, הרי שלאחר מכן הם נתפרו יחדיו. החלק התחתון עשוי מ-12 אריגים הנתפרים יחדיו, המסמלים את 12 החודשים שבשנה. שינוי נוסף היה הפיכתו של החלק השמאלי של הלבוש לחלק פינתי וזוויתי המהודק על החזה.