הקיסר הצהוב: מיתוס או מציאות?

הקיסר הצהוב (Huangdi, בסינית: 黄帝) נחשב לאביה המייסד של הציוויליזציה הסינית. לפי המסורת, הוא היה הקיסר הראשון מבין חמשת הקיסרים הקדמונים של סין – ג'וּאָן סוּ', יוּ שוּן והקיסרים קוּ ויָאוֹ.

לקיסר הצהוב היו שני כינויים נוספים - האחד היה סוּ'אָן יוּאָן (Xuan Yuan, בסינית: 轩辕), על שם המקום בו הוא נולד (צפון-מערבית לעיר סִין גֶ'נְג במחוז הנאן של היום) והשני היה יוֹאוּ סיוֹנְג (Youxiong, בסינית: 有熊), על שמה של העיר בה הוא הקים את בירתו. הכינוי "הקיסר הצהוב" ניתן לו משום שהוא היה מזוהה עם האיכויות אשר מאפיינות את יסוד האדמה מתיאוריית חמשת האלמנטים, שכוללת, בין היתר גם את יסודות האש, המים, העץ והמתכת. על פי תיאורייה זו, כל יסוד מיוצג גם על-ידי צבע ספציפי, ומכיוון שצבעו המייצג של יסוד האדמה הוא צהוב, ניתן לקיסר הכינוי "הקיסר הצהוב".

^{פסל בדמותו של הקיסר הצהוב, אחד מיני רבים ברחבי סין}

מסופר כי באותה תקופה (המאה ה-26 לפנה"ס) ישבו במקום שבטים רבים שנלחמו זה בזה כדי להשיג שליטה באזור. השבט בראשו עמד הקיסר הצהוב כרת ברית עם שבטו של הקיסר יֵן ויחד הם הצליחו יחד להכניע את כל יתר השבטים ולאחד אותם ליחידה אחת תחת הנהגתם.

למעשה, שני הקיסרים הללו יחד נתפסים כאבותיה הקדמונים של האומה הסינית, והסינית נוהגים לכנות עצמם "הצאצאים של הקיסר הצהוב והקיסר יֵן (Yan Huang Zisun, בסינית: 炎黄子孙).

^{הקיסר הצהוב עולה השמיימה רכוב על גבו של דרקון} 

לקיסר הצהוב יוחסו תכונות מיסטיות והוא נחשב לשליט אידיאלי, דמות מופת וממציא גדול. הסינים מאמינים כי הוא היה זה שהמציא את הכתב הסיני, לוח השנה הסיני, הרפואה הסינית המסורתית, המתמטיקה, המוסיקה, הפקת המשי, המצפן, סירות, מרכבות ומקלות האכילה. בנוסף, הוא היה אחראי גם על המצאות נוספות בתחום חיי היומיום, בייצור החקלאי ועוד.

האגדה מספרת כי כאשר הקיסר השלים את המצאת כלי הבישול הראשון, דרקון גדול ירד מהשמיים והגיע אליו על מנת להודות בשמו של האל על תרומתו האדירה להתפתחותה של הציוויליזציה הסינית. הדרקון סיפר כי הוא נשלח על ידי האל על מנת להביא את הקיסר אליו, כדי שזה יוכל להודות לו באופן אישי. הקיסר, שהיה נרגש ביותר למשמע הדברים, הנהן בראשו וטיפס מיד על גב הדרקון. השניים עלו השמיימה ונעלמו לתמיד.

הקיסר יֵן (Yandi, בסינית: 炎帝), הידוע גם בשמות ליֶה שָאן והקיסר האדום, נולד לפני למעלה מ-4,000 שנה, על גדותיו של נהר ג'יאנג, בקרבת העיר בָּאוֹ גִ'י במחוז שאאנסי של היום.

האגדה מספרת כי אמו, ששמה היה נוּ' דֶנְג, הותקפה על ידי דרקון שעה שטיילה על גדות הנהר. היא הרתה וילדה את יֵן, שנולד כשראשו ראש שור עם שני קרניים וגופו גוף אדם. מכיוון שקיסר זה היה מזוהה עם התכונות המאפיינות את יסוד האש, ניתן לו השם "יֵן", שמשמעותו בסינית "חום יוקד".

נשאלת השאלה האם הקיסר יֵן הוא לא אחר משֶננוֹנְג, אבי החקלאות וממציא התרופות הסיניות המסורתיות? הקהילה האקדמית הסינית עדיין חלוקה בדיעותיה בנוגע לסוגיה זו.

שננונג (Shen Nong, בסינית: 神农, מילולית: "החקלאי האלוהי"), קיבל את שמו משום שהיה אחראי על המצאותיהן של טכנולוגיות רבות בתחום החקלאות. הוא המציא את המעדר והמחרשה ולימד את פשוטי העם כיצד לעבד את האדמה ולשפר את פוריותה, על מנת שזו תוכל להניב יבול רב. הוא היה גם הראשון שהחל את השימוש בצמחי המרפא.

לפי האגדה, הוא טעם אלפי סוגים של צמחים וקבע האם הם ראויים למאכל אדם ויש להם סגולות מרפא, או שהם רעילים. הוא אף הרכיב בעצמו נוסחאות צמחים לטיפול במגוון רב של מחלות.

^{הקיסר ין טעם אלפי סוגי צמחים וקבע האם הם ראויים למאכל}

חוקרים אחרים סבורים כי שננונג היה אחד משלושת המלכים ששלטו עוד לפני הופעתם של חמשת הקיסרים וכי קיסר ין היה אחד ממנהיגיו האחרונים של השבט בראשו עמד שננונג.

מסופר כי שבטו של הקיסר ין התגורר באגן נהר סְה שוּי, במורד הנהר הצהוב. לאחר מספר שנים התיישב השבט באזור הערוצים המרכזיים של הנהר הצהוב ומכאן ואילך החל מאבק ארוך שנים בינו לבין שבט אחר שישב במקום, שנקרא בשם ג'יוּ לִי.

^{פסלם של שני הקיסרים בהנאן, על גדות הנהר הצהוב, ערש הציוויליזציה הסינית}

צ'ה יוֹאוּ, ראש שבט ג'יו לי, היה דמות מאיימת ומפחידה במיוחד, עם גוף של חיה וראש אדם עשוי נחושת וצוואר ברזל. את ראשו עיטר זוג קרניים והשערות שעל אוזניו היו חדות כלהב והוא נהג לאכול חול ואבנים. לצ'ה היו 81 אחים שכל אחד מהם עמד בראש השבטים שהיו כפופים לשבט ג'יו לי.

צ'ה יוֹאוּ גירש את שבטו של ין לג'וּאוֹ לוּ, אזור אגן נהר סָאנְג גַאן בצפון מערב הֶבֵּיי של היום, ולין חסר האונים לא היתה ברירה אלא לפנות אל הקיסר הצהוב ולבקש את עזרתו. השניים החליטו לכרות ברית ולצאת יחדיו למלחמה נגד שבט ג'יו לי. כשגילה צ'ה יוֹאוּ כי שני השבטים עושים דרכם אליו, הוא זימן אליו את אל הרוח והגשם שחולל סערה גדולה וערפל כבד שגרם לחייליו של הקיסר הצהוב לאבד את דרכם.

^{דמותו של צ'ה יוֹאוּ}

הקיסר השתמש במצפן שהמציא על מנת לקבוע את כיוון ההתקדמות המדויק ובמקביל ביקש מבתו, נוּ' בָּה, שהייתה לאלת הבצורת, להשתמש בכוחותיה על מנת לגרש את הגשם והערפל. המלחמה עקובת הדם בין השבטים הסתיימה עם ניצחונם של ין והקיסר הצהוב. שני השבטים חיו יחדיו ולבסוף נטמעו זה בזה וכך יצרו את האומה הסינית.

אולם ישנו נרטיב נוסף, אשר זוכה בשנים האחרונות לתמיכה מצידם של היסטוריונים סינים רבים. לפי הגירסה השניה, שבטו של הקיסר ין, שישב במורד הנהר הצהוב, החל להיחלש ולאבד מכוחו באזור. הקיסר הצהוב, שהבחין בהיחלשותו של שבט ין, החליט לנצל את ההזדמנות ולהכות בו. המערכה המכרעת של הקרב בין השבטים נערכה בג'וּאוֹ לוּ. לבסוף, קיסר ין הובס ונשלח לגלות בדרום סין והקיסר הצהוב איחד את כל השבטים והכתיר עצמו לשליט העליון של המדינה. אך השבט הסורר בראשותו של צ'ה יוֹאוּ, שהיה כפוף לשבטו של הקיסר ין, סירב לקבל את מרותו של הקיסר הצהוב ולא הסכים להישמע לפקודותיו. צ'ה איים לנקום את נקמת דמם של בני שבט ין שנהרגו בקרב. הוא אסף את בני שבטו ויחד הם יצאו להילחם בקיסר הצהוב. אך ניסיונותיו של צ'ה עלו בתוהו והוא איבד את חייו לבסוף.

^{נושאים תפילה לקיסר הצהוב בחג צ'ינג מינג} 

למרות שהקיסר הצהוב היה כבר לשליט הבלתי מעורער של האזור, הוא הבחין בכך שהעם עדיין רחש לקיסר ין חיבה והערצה עצומה. לנוכח זאת, החליט הקיסר הצהוב להשיבו ממקום גלותו ולמנות אותו לעוזרו בשלטון.

בין אם מדובר בסיפור אגדה או באירועים שהתרחשו במציאות, הסברה היא כי מתקופה זו ואילך מתחילה ההיסטוריה של הציוויליזציה הסינית, כפי שהיא מוכרת לנו היום.