הרפואה הטיבטית המסורתית

הרפואה הטיבטית המסורתית החלה להתפתח לפני למעלה מ-2,000 שנה. היא צמחה ברמת טיבט-צ'ינגהאי שבדרום מערב סין ועוצבה על ידי התנאים הגאוגרפיים והפיזיים הקיצוניים אשר מאפיינים את האזור. תורת הריפוי הטיבטית עוסקת בעיקר בחקר מחלות ותופעות בריאותיות השכיחות באזורים גבוהים, צחיחים ודלי חמצן והיא נפוצה במקומות בהם מתגורים בני הלאום הטיבטי בסין ומחוצה לה (נפאל והודו).

על אף שבתחילת ימיה לא ניתן היה לדבר על תורת הריפוי הטיבטית במונחים של רפואה כפי שהיא מוכרת לנו היום, כבר אז השיגו המרפאים הבנה מעמיקה באנטומיה ופיזיולוגיה של גוף האדם, בעיקר בזכות המנהג העתיק של קבורת שמיים.

מכיוון שאדמת הרמה הטיבטית קשה מאד מטבעה וברוב ימות השנה מכוסה שכבות עבות של שלג וקרח, אימצו הטיבטים מנהגי קבורה שונים, ביניהם גם קבורת השמים. לפי מנהג זה, גופת המת מבותרת לחלקים, בדרך כלל על ידי נזירים, ולאחר מכן מועלית אל פסגת הר או אל אחד מאתרי הקבורה החשובים הנמצאים כולם בגובה רב, שם היא נאכלת על ידי נשרים ועופות טורפים אחרים.

מלבד האילוצים הפיזיים הנקשרים עם מנהג זה, קיים גם רובד רוחני. קבורת השמיים מקושרת עם אלמנט האוויר, אשר לפי הבודהיזם הטיבטי, נחשב לאחד מחמשת היסודות המרכיבים את היקום. בנוסף, הטיבטים מאמינים כי העופות אשר אוכלים את חלקי המת, מסייעים להעלות אותו השמימה ולהעבירו בבטחה אל העולם הבא.

מלאכת פירוק הגופות הקנתה לאותם נזירים ידע מעמיק ורחב על גוף האדם ומערכותיו - מבנה הגוף, מיקום האיברים השונים ותפקודם הכללי והם אלו אשר הניחו את אבני היסוד של הרפואה הטיבטית.

העקרונות שעליהם מבוססת תורת הטיפול והריפוי הטיבטית אוגדו יחד לספרים רבים, הידוע ביניהם הוא "ארבע הקלאסיקות של מדעי הרפואה" שנכתבו על ידי יוטו יונדאנגונגבו במאה ה-8 לספירה.

במשך מאות שנים היה אזור רמת טיבט-צ'ינגהאי מבודד ומנותק, ללא דרכי גישה, על כן, בכל הקשור ברקיחת תרופות, נאלצו המרפאים הטיבטים להפיק את המירב מהמבחר המוגבל של חומרי הגלם שהיו באזור (צמחים ועשבים, איברים מן החי ומינרלים). הספר "הפַרְמָקוֹפֵּאָה של ג'ינג-ג'וּ" שפורסם בתחילת המאה ה-18 לספירה, נחשב לקלאסיקה החשובה ביותר בתחום צמחי המרפא הטיבטים. הספר עוסק במיון והגדרה של צמחים מסוגים שונים ומציג 2,294 פורמולות משולבות, 360 מתוכן נמצאות בשימוש עד היום.

מומחים סבורים שכוח הריפוי של צמחי המרפא הטיבטים גבוה מהרגיל, הודות לעובדה שהצמחים ובעלי החיים מהם מופקות התרופות עמידים וחזקים באופיים, משום שהם מגלים יכולת הישרדות בתנאים סביבתיים קשים ומורכבים.

מלבד השימוש בצמחים, אחת משיטות הריפוי המקובלות ביותר ברפואה הטיבטית היא אמבטיית מרפא חמה בה נעשה שימוש במי גופרית או במי מעיינות חמים תוך הוספת חליטות של צמחי מרפא למים. שיטה זו מיועדת בייחוד להשבת האיזון לאלמנט הצ'ה בה, האחראי על ויסות טמפרטורת הגוף כמו גם לטיפול בבעיות עור וכאבי שרירים.  

ככל שעברו השנים, החלה הרפואה הטיבטית לספוג השפעות ולאמץ אלמנטים מהרפואה הסינית המסורתית. אך למרות שנכון להיום ישנם קווי דמיון רבים בין השתיים, תורת הריפוי הטיבטית עדיין שומרת על מאפיינים ייחודיים משלה.

תיאורית שלושת הגורמים (Sanyin Xueshuo, בסינית: 三因学说)

בבסיס התיאוריה נמצאת התפיסה לפיה הגוף האנושי מורכב משלושה אלמנטים בסיסיים - לוֹנְג, צ'ה בָּה ופּיֶי גֶן.

אלמנט הלונג (Long, בסינית: 隆) מקביל למונח "צ'י" ברפואה הסינית. הוא הכוח המניע והמחייה של הגוף וברפואה הטיבטית הוא מחולק לחמישה סוגים שונים. הסוג הראשון מרוכז בקצה הראש והוא זורם דרך הפנים אל אזור הריאות. השני מרוכז באזור בית החזה והוא זורם לכיוון הלשון, האף, הגרון ומיתרי הקול. הסוג השלישי מרוכז באזור הלב ולמרות שמסלולו מסתעף לכיוון ארבעת הגפיים הוא אחראי גם על תפקוד העיניים. הסוג הרביעי מרוכז בקיבה ובמסלול זרימתו נמצאים כל האיברים הפנימיים בגוף. הסוג החמישי מרוכז באזור פי הטבעת והוא זורם לכיוון פלג הגוף התחתון. הוא אחראי על סילוקה של הפסולת מהגוף, על נוזל הזרע, ווסת האישה ועל הלידה.

אלמנט הצ'ה בָּה (Chiba, בסינית: 赤巴) מקביל למונח "חום" או "אש" ברפואה הסינית. תפקידו העיקרי הוא לווסת את טמפרטורת הגוף ולשמור אותה ברמות מאוזנות כמו גם לדאוג לתיפקודם התקין של כלל האיברים הפנימיים של הגוף.

אלמנט הפּיֶי גֶן (Peigen, בסינית: 培根) מקושר עם יסודות המים והאדמה והוא אחראי על כלל הנוזלים שבגופנו.

בראיה טיבטית, כל מחלה פיזית ממנה אנו סובלים היא למעשה ביטוי לחוסר איזון של שלושת האלמנטים הללו. לכן מטרתו של כל טיפול הוא להשיב לאותם האלמנטים את האיזון הבסיסי וההרמוניה הנחוצה כל-כך לתיפקודו התקין של הגוף.