מאת : CRI תרגום: ליאת סוזנה
הרפואה הסינית המסורתית היא תורת טיפול וריפוי הוליסטית עתיקת יומין שמאגדת בתוכה ידע תיאורטי וניסיון מעשי שנאסף במשך אלפי שנים. היא צמחה והתפתחה מתוך התרבות והפילוסופיה הסינית והיא משלבת בין גישות ריפוי עתיקות רבות. במהלך המאה ה-19, עם חדירתה של הרפואה המערבית לתוך סין, נוצרה ההפרדה בין הרפואה המודרנית הקונבנציונלית לבין הרפואה הסינית המסורתית כפי שהיא מוכרת לנו כיום.
מקורה של הרפואה הסינית באגן הנהר הצהוב, ערש הציוויליזציה והתרבות הסינית. היא צמחה במקביל להתפתחות התרבות, המסורת ותפיסת העולם של האומה הסינית, לכן היא נחשבת לאחד המאפיינים המרכזיים המרכיבים את הזהות הסינית.
העדויות הראשונות לעיסוק ברפואה נמצאו עוד מימי שושלת שאנג, לפני כ-3,000 שנה, עם גילויים של עצמות ניחוש שעל גבן תועדו כעשרה סוגים שונים של מחלות ושל שיטות ריפוי שונות. בתקופת שושלת ג'ואו כבר נעשה שימוש בשיטת האבחון של מישוש הדופק, התבוננות, הקשבה ומגע, ובטכניקות ריפוי של עשבי מרפא ודיקור. בימי שושלת צ'ין יצאה לאור הקלאסיקה שנחשבת לאבן היסוד של הרפואה הסינית, "ספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב". הספר, שמתעד את שיחותיו של הקיסר הצהוב עם שריו ויועציו, הוא ספר הרפואה הקדום ביותר, הראשון מתוך קאנון הרפואה הסינית, והוא מכיל בתוכו ידע רב בנושאים כמו תזונה, דרך חיים ומניעת מחלות.
כמה שנים אחר-כך, בתקופת שושלת האן, כתב הרופא הנודע ג'אנג ג'ונג-ג'ינג מי שנחשב ל"אבי הפורמולות", את ספרו "דיונים בבעיות הנובעות מקור ומחלות שונות", שעסק בתיאור מחלות ופגיעות שונות הנגרמות מקור, הדרך בה הן מתפתחות בגוף האדם, ואופן הטיפול בהן, באמצעות צמחי מרפא, דיקור וטכניקות ריפוי נוספות. הספר, שמכיל למעלה ממאה פורמולות יעילות, נחשב למקור הבסיסי לכל מרשמי הצמחים המסורתיים. הואה-טואו, רופא נודע נוסף שפעל בתקופת שלוש הממלכות, נחשב לראשון הכירורגים ברפואה הסינית, שכן הוא הכניס לראשונה את השימוש בחומרי הרדמה בעת ניתוחים. בנוסף, הוא נחשב גם למומחה גדול בטכניקת הדיקור והוא אף יצר מספר שיטות של פיזיותרפיה וסוגים שונים של תרגילים טיפוליים. אבחנת הדופק, אשר נתפסת ככלי העיקרי באבחון הפתולוגי, עברה "גלגולים" רבים בתקופה שבין השושלות הצפוניות והדרומיות ובין שושלת סונג, במהלכם מספר אזורי המישוש הלך והצטמצם עד למקום הדופק הרדיאלי המוכר כיום. הרופא ואנג שו-הה, חיבר את הספר "הקלאסיקה של הדופק", מאי-ג'ינג, בה הוא קיבץ את הידע הרב ואת הטווח הרחב של טכניקת אבחנת הדופק. הספר נחשב ליצירת מופת בתחום והוא אף תורגם לאנגלית ומשמש מטפלים במערב עד היום. קלאסיקות רבות נוספות נכתבו במהלך השנים, בתחומי הדיקור, צמחי מרפא, מחלות חיצוניות, רפואת העיניים ורפואת ילדים.
בתקופת שושלת סונג, עברה שיטת הדיקור שינויים מהפכניים, ואף נעשה בה שימוש בטיפולים קוסמטיים. בתקופת מינג החלה להיעשות הבחנה בין אסטרטגיות הטיפול בין מחלות קור (שאנג האן) ובין מחלה קדחתית-מגפתית (וון בינג), המושג המקביל למונח המערבי "מחלה מידבקת". אם בעבר נהוג היה להשתמש בצמחי מרפא מחממים בטיפול בסימפטומים של חום וזיהומים במחלות חמורות, מעתה הוכנס לראשונה השימוש בצמחי מרפא מצננים.
הרפואה הסינית ממשיכה להתפתח ולהתאים עצמה למחלות ולמצבים של ימינו. מגוון כלי האבחון והטיפול שהיא מציעה הוכחו כיעילים הן בתור טיפול מונע והן בריפוי של מגוון רחב של מחלות, והיא צוברת יותר ויותר חסידים גם בקרב הציבור הרחב וגם בקרב הממסד הרפואי במערב.
