לוטוס הזהב: קשירת הרגליים

קשירת הרגליים, הנקראת בסין "לוטוס הזהב", הייתה האופנה ששלטה בסין במשך כאלף שנים. החל בתקופת השושלות הדרומיות ואילך, ליוו הרגליים הקשורות של נשות סין את ההיסטוריה בכל תהפוכותיה. זוהי עדות להתפתחותה של תרבות ארוטיקת הרגליים הסינית, כמו גם להסטוריה השפלת הנשים הסיניות.

קשירת הרגליים החלה בעקבות לי יו', אציל שחי בטאנג הדרומית. לי היה מאוהב באי ניאנג, אישה יודעת ספר שהצטיינה בשירה וריקוד. מסיבה זו בנה עבורה במה בגובה 2 מטרים שכוסתה עלי לוטוס גדולים. אי ניאנג קשרה את כפות רגליה בפיסות משי ועיצבה אותן בכוח בצורת ירח. כך ריגשה את לי יו' כאשר רקדה על במת הלוטוס. השמועה על לי יו' ואהובתו פרשה כנפיים, והנשים בסביבתה החלו לחקות אותה. השם "לוטוס הזהב" הגיע מהאציל דונג הוּנג שחי גם הוא באותה תקופה. מספרים כי דונג הונג פרש על הקרקע עלה לוטוס מוזהב וצפה בפלגשו מטפפת על העלה.

^{נעלי לוטוס זהב ממחוז שאאנסי, סוף שושלת צ'ינג}

בתקופת שושלת סונג, נשים בעלות רגלים "גדולות" נחשבו לעניות, מכיוון שרק בנות למעמד האצולה קשרו את רגליהן. בתקופה החל תהליך החבישה כשמלאו לבנות 5 או 6 שנים. מטרת התהליך הייתה לשבור את כל האצבעות מלבד הבוהן, כך שכף הרגל תזכיר צורת ירח. מי שהיה אמון על החבישה המכאיבה להחריד היו האם או הסבתא של הילדה, שאחריות לנישואיה העתידיים רבצה על כתפיהן. כדי שהילדות לא ישחררו את התחבושות בעת השינה, לקראת ערב נקשרו אלה ב"נעלי שינה". נעלי השינה דמו לחבישות הרגילות, אך בשונה מהן הסוליה שלהן הייתה רכה והן היו רקומות בעדינות. לרוב הילדה רקמה את נעליה בעצמה.

בתקופת שושלת יואן, במקומות רבים בדרום סין הותירו רק למשפחות עשירות ובעלות מעמד גבוה לקשור את רגלי בנותיהן. בשושלת מינג נעשתה הפרדה ברורה בין מעמד האצולה למעמד הפשוט, שכפות הרגליים של בנותיו נותרו בגודלן הטבעי. על פי מקורות שנותרו בידינו, במחוז ג'ה-ג'יאנג באותה תקופה היה חוק ברור כי "על בני הכפר לא לדעת קרוא וכתוב ועל בנות הכפר נאסר לקשור רגליים".

כאשר סין נכבשה על ידי המנצ'ורים ושושלת צ'ינג עלתה לשלטון, הנשים המנצ'וריות לא נהגו לקשור את רגליהן. אך עם התערותם בחברה החדשה, האופנה הסינית השפיעה על הנשים המנצ'וריות, והרגלי הקשירה חדרו גם לתרבותן. השלטון המנצ'ורי ראה בקשירת הרגליים הרגל מגונה וניסה לאסור על כך כמה וכמה פעמים. זאת גם כדי לשמור על תכונתיו של העם, שהיה עם נוודים באופיו, וגם בשל הבעיות הרפואיות והבריאותיות הנגרמות מכך. אולם האיסורים על הקשירה עלו בתוהו. הרגליים הקטנטנות הפכו לקנה המידה היחיד של יופי נשי, שהתפשט גם לצפון-מזרח וצפון-מערב האימפריה. קשירת הרגליים כבר לא סימלה מעמד גבוה, מכיוון שגם המעמדות הנמוכים ובני המיעוטים אימצו את הנוהג. הגברים לא הסכימו להנשא לבחורות שרגליהן אינן קטנות והרגליים הגדולות והמבישות נחשבו למילת גנאי. לא זאת בלבד, המנצ'וריות שהעריצו את הרגליים הקטנות הביאו את האופנה לדרגה חדשה של שגעון. החוק שהתקבע במהלך השנים היה, כי כף הרגל היפה היא הקטנה ביותר שמאפשרת הליכה: כפות רגליים באורך 10-13.5 ס"מ היו הנורמה, ו-7 ס"מ אידאל היופי.

בתחילת המאה ה-20 החלו להשמע קולות המתנגדים למנהג, ובמהפכת 1912 נאסרה קשירת הרגלים כליל והורו לנשים להוריד את התחבושות. למרות זאת, היו שהמשיכו בקשירת הרגליים שנעלמה אט אט. זו הפסיקה לחלוטין עם היווסדה של סין החדשה.

בעמודים הבאים: תמונות של נעלי לוטוס הזהב

עזרה באיסוף החומר: סו' ג'יה