בחזרה לתקופת האבן

בנפת ג'ינגסינג שממערב לבירת מחוז הביי שְה-גְ'יָה-ג'וּאָנְג חבויים כפרים עתיקים רבים הפרושים לאורך רכס הרי טאיהאנג. יוּ'גְ'יָאצוּן (Yujiacun, בסינית: 于家村, מילולית: הכפר של משפחת יוּ') הממוקם כ-15 ק"מ מהעיירה ג'ינגסינג הוא אחד היפים והמיוחדים שבהם. זהו כפר עתיק משושלות מינג וצ'ינג שנשמר היטב עד ימינו אנו, וכל כולו מאבן – הבתים, מבני הציבור, הרחובות, הטרסות, הבארות ואפילו המיטות - תרבות האבן ניכרת בכל מקום בכפר. הליכה ברחובות האבן כמוה כשיטוט במוזיאון טבעי מרהיב וססגוני. בשנת 1998 הוכתר הכפר לאחד מכפרי הפולקלור של מחוז הביי, ומאז זוכה לכינוי "כפר האבן של משפחת יו'".

בנסיעה מבירת הביי לכיוון הכפר שמרוחק כ-50 קילומטרים דרומית-מערבית לה, אפשר להבחין על נקל כי האבן היא חומר הבנייה הנפוץ באזור, והבתים הישנים בכל הכפרים בסביבה הם בתי אבן. אולם עם הגידול הטבעי באוכלוסייה והצורך בבניית בתים פונקציונאליים יותר באזור שעבר תיעוש נרחב וזנח – לפחות בחלקו – את החקלאות המסורתית, כיום נראים רק שרידים של בתי האבן הישנים, חבויים בין מבנים כעורים וחסרי אופי. בשל מיקומו הנידח יחסית של יו'ג'יאצון במעלה ההר, תהליך התיעוש פסח עליו, והוא שמר על אופיו המסורתי. מה שבמשך שנים רבות הותיר את הכפר הקטן נחשל ומפגר בהשוואה לשכניו הוא שלמעשה גם הציל אותו מהפיכה לעוד מפלצת בטון. כך נשמרה ביו'ג'יאצון הארכיטקטורה המסורתית, ובשנים האחרונות היא שגם העניקה לו יתרון כלכלי לא מבוטל על פני רעיו – התיירות.

אוכלוסיית הכפר מונה כיום למעלה מ-400 בתי אב וכ-1,600 תושבים. כ-95 אחוזים מהם עדיין נושאים בגאון את שם המשפחה יוּ', והם צאצאיו של יוּ' צְ'יֵין, גיבור עממי אשר כיהן כשר במחצית הראשונה של המאה ה-15 בעת שלטונה של שושלת מינג. בשנת 1468, הקים נכדו של יו' צ'יין נחלה במקום שבו ניצב כיום הכפר, אז אדמת בור עזובה. הלה הוליד חמישה בנים, ואלה התחילו אילן יוחסין שנמשך עד היום, 24 דורות מאוחר יותר ויותר מ-500 שנים אחרי.

הסביבה הטבעית העוינת חישלה את גברי הכפר ועשתה אותם לסתתים מן המעלה הראשונה. דור אחר דור הסתמכו בני הכפר על זוג ידיהם העובדות, ומהאבנים והסלעים אשר בסביבתם הם הקימו טרסות, סיתתו כלי בית ועבודה, בנו בתים וחצרות וסללו רחובות וסמטאות.

^{אחת מסמטאות האבן ביו'ג'יאצון}

את הכפר כולו חוצים שתי וערב 6 רחובות, 7 סמטאות המחברות ביניהם ועוד 18 סמטאות ללא מוצא, שכל אחד ואחת מהם מרוצף באבנים המונחות לאורכו. בשני צדי הרחובות הישרים או העקלקלים שורה אחר שורה של בתי אבן נמוכים, המכוסים ברעפים אפורים כמקובל בבתים המסורתיים בצפון סין. מתוך קירות האבן העתיקים מבצבצים עצים, שעליהם הירוקים מבליטים את האבנים האפורות. בחורף, כאשר ענפי העצים עירומים, הכפר הופך אפור לחלוטין. האורך הכולל של רחובות וסמטאות הכפר מגיע ל-3,700 מטרים, והם מוגדרים על פי כללים ברורים מאוד – שש הדרכים אשר עוברות ממזרח למערב מכונות "רחובות" ורוחבם 3-4 מטרים, שבעת העורקים אשר מחברים בין הרחובות ושעוברים מצפון לדרום מכונים "סמטאות" ורוחבן 2-3 מטרים. הסמטאות ללא מוצא, אשר מובילות אל אחדים מהבתים מכונות "הוטונגים" – מילה שנכנסה לסינית מתוך השפה המונגולית ופירושה גם הוא סמטה. בני האדם וחיות הבית אשר חלפו בסמטאות לאורך מאות שנים נתנו את אותותיהם על האבנים המונחות בסמטאות, ואלה עברו מעין תהליך שיוף טבעי, עד שנעשו חלקות ומבריקות. במיוחד אחרי ימי גשם, נדמה שאבני הרחוב מתמרקות ומנצנצות באור השמש.