במרדף אחרי הכפור

נהר סונג-הואה (בסינית: Songhua Jiang, 松花江) הוא היובל הראשי של נהר האמור (ששמו בסינית "נהר הדרקון השחור", Heilong Jiang, 黑龙江), אשר מסמן את הגבול בין סין לרוסיה. מקורו של הנהר שאורכו כ-1920 ק"מ הוא "האגם השמיימי" שבפסגת לוע הר הגעש צ'אנג-באי על הגבול בין סין לקוריאה הצפונית, ומשם הוא זורם צפונה. בחורף חלקים נרחבים מהנהר קופאים, אך בשל הזרמים החזקים ותחנת הכוח ההידראולית הפועלת כ-20 ק"מ דרומית לג'ילין, מי הנהר בסביבה זו נעים על סף הקיפאון, בין 1- 4 מעלות, והזרם נושא עימו גושי קרח הצפים על הנהר. הפרש הטמפרטורות העצום בין מי הנהר והאוויר הקפוא גורם להעלאת אדים מתמדת מן הנהר ואלה קופאים מייד על כל העצמים שבסביבה – עצים, צמחים, מעקות, פרטי לבוש ואפילו בני אדם שנשארים בקרבת מקום זמן מה. שלא כמו השלג הנערם רק מלמעלה על ענפי העצים העבים ונשמע לחוקי המשיכה, אדי המים הקפואים עוטפים את ענפי העצים – גדולים כקטנים, עבים כדקים – מכל צדדיהם, וכמה שיותר קר, כך השכבה הקפואה עבה יותר. המראה הנוצר כמו לקוח מן האגדות – עצים עטופים בשכבת כפור צחורה. השנה, בשל הקור העז, היא אחת השנים הטובות ביותר לצפות בתופעה.

^{עצי כפור, הטיילת של ג'ילין}

המסע מתחנת הרכבת בקצה המערבי של העיר לחדר בבית המלון היה מתיש. רק נהג האוטובוס, המגרד בכל כמה דקות את שכבת הקרח שהתעבתה על השמשה ושנהנה ממפשיר אדים, היה יכול לראות מה קורה בחוץ. כל חלונות הנוסעים היו מכוסים בשכבת קרח עבה במיוחד, ויצרו את ההרגשה כאילו האוטובוס מלא האנשים משוטט לבדו במרחב הקפוא. אחרי הליכה ארוכה מאוד (או כך נדמה לנו, בדיעבד זו לא ארכה יותר מחמש דקות) הגענו למלון והפשרנו את איברנו הקפואים.

בעיר ובסביבותיה יש כמה מקומות שבהם אפשר לראות את העצים המיוחדים האלה. למעשה, בכל מקום שיש בו עצים ליד הנהר הזורם. היעד הראשון שלנו היה שדרת העצים בטיילת של ג'ילין, לא רחוק מבית המלון שלנו. לאחר הפסקת התחממות קצרה במסעדה עממית התחלנו ללכת. העצים בדרך לא היו מבטיחים במיוחד – מכוסים במעט שלג שנותר מהסערה האחרונה – ולפתע חלפה בראשנו המחשבה שנסענו את כל הדרך לחינם.

^{אדים קפואים על אחד המעקות, הטיילת של ג'ילין}

אך ככל שהתקרבנו אל הטיילת, כך רבו עצי הכפור. בטיילת עצמה נתגלה מחזה מופלא – שורה של עצים מכוסים לבן ואדי המים מיתמרים מהנהר ומסתירים לגמרי את הגדה השניה על רקע של יום בהיר לחלוטין ושמים כחולים. מדי פעם נראו גם גושי קרח צפים על פני המים, שהוכיחו עד כמה הם קרים. לבושם החורפי של העצים על רקע השמים הכחולים הרשימו אפילו את תושבי ג'ילין, שהצטלמו לידם כאילו ראו אותם לראשונה. המראה היה מרהיב – העצים צצו מתוך האדים במלוא הדרם, והגדה השניה, שם התנשאו מגדלי מגורים, הייתה מטושטשת לחלוטין.

התהלכנו לאורך הטיילת, המומים מהקור אך עוד יותר מהנוף מסביב, מורידים את הכפפות העבות כדי לצלם ומייד מחזירים אותן חזרה לפני שנאבד תחושה בכפות הידיים. אחרי הליכה של כשני קילומטרים, שמנו את פעמינו אל עבר המדררחוב הראשי של העיר הממוקם לא הרחק משם. למרות הקור העז ואולי בזכות העובדה שהיה יום חופש לכבוד השנה האזרחית החדשה, המדרחוב היה עמוס לעייפה באנשים ובסחורות – בעיקר גרביים חמות, רפידות לנעליים וגטקעסים עבים במיוחד. דוכני האוכל הפרושים לאורך הרחוב הציעו שיפודים, צווארי עופות על האש (מאכל פופולארי במיוחד בצפון-מזרח סין), רצועות קלמרי מטוגנות, מאפים וקרפים מתוקים ועוד כהנה וכהנה.

הפסקת הקפה הקצרה והרפידות החדשות עשויות צמר הכבשים עשו את שלהן, והיינו כבר מוכנים לצאת אל התחנה הבאה – האגם המלאכותי של סונג-הואה, הנמצא קילומטרים ספורים מהעיר.

אגם סונג-הואה (בסינית: Songhua Hu, 松花湖) הוא למעשה מאגר מים מלאכותי שנוצר אחרי בניית הסכר ותחנת הכוח ההידראולית על הנהר, כ-20 ק"מ דרומית לעיר. האגם הוא אתר פופולארי בחודשי הקיץ, אז תושבי הסביבה מגיעים לנפוש באגם, לשוט בספינות התיירות הרבות, לאכול דגים ולעשות חיים. אבל בחורף, כפי שאמרה לנו הכרטיסנית במבט תמה כששמעה את יעדנו, "אין שם שום דבר". האוטובוס הוריד אותנו בצומת הקרוב אל האגם בטענה שאי אפשר להגיע עד לכניסה בגלל הכביש שמכוסה שלג. לאחר טיפוס של כ-15 דקות במעלה ההר הגענו למאגר המים הקפוא. ההרים המקיפים את האגם, במיוחד הרחוקים שבהם, הלכו והפכו כחולים. המשטח העצום מכוסה השלג הטרי, משובץ בשברי קרח עצומים שנוצרו בגלל הספינות החונות, נפרש מול עיניינו. ניצלנו את היוזמה הפרטית של אחד השומרים במקום, שהציע למבקרים הבודדים לקחת אבוב מרופד ולהחליק איתו במורד האגם. האבוב טס במהירות על מסלול השלג, ולמרות הקור והרוח החודרת אפשר להגיד שזו חוויה מרנינה בהחלט. אתר נוף ריק מתיירים הוא חוויה נדירה בסין, במיוחד בזמן חופשות וסופי שבוע. מסיבה זו כל כך נהנינו להסתובב כאן - היינו לבד, רק אנחנו, ההרים הכחולים, השלג הטרי שמכסה את האגם הקפוא בשלל גוונים והספינות התקועות במקומן עד הקיץ. לקראת השקיעה המוקדמת, בסביבות 16:00, התחלנו את דרכנו חזרה.

^{ספינות תקועות בקרח באגם סונג-הואה}

האוטובוס לא אחר לבוא ותוך עשרים דקות הגענו למרכז העיר. לא היה ספק שבקור כזה מסעדת ההואו-גואו העצומה במדרחוב היא הבחירה האידיאלית. המרקים החמים שהוגשו לשולחן הפשירו את איברינו הקפואים, ומגוון המנות שהושלכו לתוכם הוכיחו לנו שקור באמת מרעיב...