טקסים טיבטיים בנוף הררי קסום

חג שיזוף הבודהא – הפסטיבל הגדול של לאנגמוסה

בפעם הראשונה שרגלי דרכה כאן, שמעתי שלאנגמוסה הכי פעילה בחודש הראשון של השנה הירחית. ב-13 בחודש הראשון בכל שנה, הרועים הטיבטים המקומיים עורכים בלאנגמוסה פסטיבל דתי בודהיסטי מסורתי, מפואר וחגיגי – זהו חג שיזוף הבודהא. שמו של החג, שעשוי להישמע מוזר מעט לאזניים זרות, נובע מכך שדמות הבודהא העצומה מוצאת החוצה מן המנזר ומוצבת מול קרני השמש.

שמו הרשמי של החג הוא בעצם "לשאת מבט אל הבודהא", ו"שיזוף הבודהא" הוא הכינוי העממי שלו. הטיבטים עולים לרגל מקושטים בבגדים מהודרים מצוידים בקציר השנתי שלהם ומקיימים ביניהם סחר חליפין בקנה מידה קטן. פרט לבודהא הענק שמוצא החוצה לשיזוף בשמש, נערכות פעילויות בודהיסטיות אחרות כגון קריאה ודיון בסוטרות, סיאנסים, הדלקת נרות מחמאת יאק והצגת תשמישי הקדושה שבמנזר. אולם מבין כל הפעילויות החשובה והמפוארת ביותר היא שיזוף הבודהא, והיא הסיבה שחזרתי לכאן. באותו יום עם שחר, הנזירים מצחצחים את הרחבה שבה משזפים את הבודהא ועורכים את הטקסים, וטיבטים ממחוזות קרובים ורחוקים לא נרתעים מהשלגים וממזג האוויר הסוער ופוקדים את המקום בהמוניהם.

ב-13 בחודש הראשון, סוף סוף מוציאים את הבודהא לשיזוף בשמש! קמתי מהמיטה השכם בבוקר. יום יפה היום וכולם בלא יוצא מן הכלל – אבות המנזרים, הנזירים, העולים לרגל והמטיילים – נראים עסוקים ומרוגשים. תחילה משוטטים סביב המנזר, ואחר כך מטפסים על המדרון הקרוב, וכל אחד מוצא לעצמו את המקום האידיאלי לצפייה ולצילום ומחכה בשקט לבואו של הרגע הקדוש הזה.

למרגלות ההר נשמעת המולה – הטקס התחיל! כדי לראות ולהרגיש עוד יותר מקרוב, רצתי שוב אל מרגלות המדרון במרדף אחר ה"כוח" הנושא את הבודהא המשתזף. בכל מקום שאליו הגיעה דמות הבודהא, המאמינים הטיבטים כרעו ברך והתשתחוו. רבים החלו ללכת בעקבות הבודהא, והכוח הנושא את הבודהא הלך והתעצם, והפך בהדרגה לדרקון אנושי.רק כשעקבתי אחרי הנזירים הבודהיסטיים שנשאו את הבודהא הבנתי שהבודהא הוא בעצם טַאנְגקָה עצומת ממדים ומרהיבה ביופיה. טאנגקה היא רקמה או ציור מגילה צבעוני של איקונות בודהיסטיות. לטאנגקה שלל צורות וסוגים, אך בכולם משתמשים בצבעים טבעיים כטורקיז, אלמוג וזהב. אפשר לצייר את הטאנגקה על מגילה מנייר, מבד, ממשי או מצמר. הצבע נותר כמו חדש לאורך כל השנה ולעולם אינו דוהה. ברגע שפורסים את הטאנגקה, הטיבטים שעומדים לפני הבודהא כורעים ברך בזה אחר זה ומשתחווים ארצה

פתיתי השלג שהתעופפו באוויר הלכו וגדלו, ונדמה היה שהיושב במרומים רוצה להוכיח באמצעות השלג את טוהר האל. וכך, בעודי משוטט בין עולי הרגל הטיבטים, היה נדמה לי כאילו חציתי את מחסום הזמן והמרחב. עמדתי למרגלות מדרון הניצב לפני היכל כתבי הקודש הבודהיסטיים, נשאתי את עיניי מעלה והתבוננתי בפני המאמינים, עורם הכהה דהה על רקע הערבות רחבות הידיים והשמים האינסופיים. כשראיתי שני ילדים טיבטים חמודים תחת אחד הגגות, שלבשו את התלבושת האחידה של בית הספר מתחת לגלימה הטיבטית העבה, הבנתי שגם החינוך המודרני אינו יכול להתנתק מהמסורת העממית. אחד הילדים הטיבטים, אפו מלא נזלת, חיבק את אימו בחוזקה והביט מרחוק בפנים יראות בבודהא העצום. איני יודע אם הוא מבין מה משמעות שיזוף הבודהא, אבל אולי הוא יכול להרגיש טוב מאיתנו את יראת הכבוד שעטפה את האירוע. הבטתי שוב בפני הטיבטים הלבושים בגדים חגיגים מכף רגל ועד ראש, שופעים אושר ושביעות רצון. אולי שיזוף הבודהא הוא לא רק טקס פולחני, אלא גם החג החשוב ביותר של הטיבטים, וגם – במידה מסוימת – החג שלנו.