הקולנוע הסיני – חלק ב'

מאת: CRI תרגום: תרצה ערב

סרט הראינוע הראשון בעולם עלה לאקרנים ב-1895 בפאריז. שנה לאחר מכן הוא הגיע לשנחאי, והוקרן לראשונה בקרנבל שנערך בגני יו' בשנחאי.

בשנת 1897 הגיע אל שנחאי מקרין הסרטים האמריקני, ג'יימס ריקלטון, ובמזוודתו סרטים מהחברה של אדיסון. הוא הקרין את הסרטים בבתי תה ובבתי שעשועים. מאז ועד 1949 רוב הסרטים שהוקרנו בסין היו סרטים מערביים, שהוקרנו קודם כל בבתי תה ולאחר מכן בבתי קולנוע. במשך שנים ארוכות תפסו הסרטים המערביים נתח של 90% מהשוק הסיני. אך באותה תקופה אף אחד לא העלה על דעתו את אור הזרקורים של הסרטים ההוליוודיים.

בבייג'ין 1905 הסריט רן ג'ינג-פן בסטודיו שלו את הסרט הסיני הראשון – הר דינג-ג'ו'ן – בכיכובו של שחקן אופרת פקין המפורסם – טאן סינפיי. כשבע שנים מאוחר יותר הסריט ג'נג ג'נג-צ'יו את "בעל קשה, אישה קשה" אשר יש הקוראים לו הסרט הסיני העלילתי הראשון. מנגד, אחרים חולקים על הגדרה זו משום שהסטודיו שבו הוסרט לא היה בבעלות סינית אלא בבעלותו של בנימין ברודסקי, יהודי-רוסי שהיגר לארה"ב והגיע משם לסין.

באותה שנה, צילמו ברודסקי ולי מין-ווי גם את הסרט הראשון בהונג-קונג: "ג'ואנג-דזה בוחן את אשתו". ברודסקי הביא איתו הסרט לארה"ב והקרין במרכזי הסינים הגדולים במדינה. כך הפך "ג'ואנג-דזה בוחן את אשתו" לסרט הסיני הראשון שהוקרן בחו"ל. אפשר לראות, כי מרגע לידתו של הקולנוע הסיני הוא קשר קשרים בין הקהילות הסיניות והיה למעשה קולנוע טראנס-לאומי.

בשנים שלאחר מכן, שאב הקולנוע הסיני רעיונות וטכניקות קולנועיות מהמערב. אך עם כניסת ההשקפות השמאליות אל הקולנוע הסיני, הוא החל להיאבק עם ההשקפות של הקולנוע המערבי בכלל ועם ההגמוניה של הקולנוע האמריקאי בפרט. למאבק לחיים ולמוות של התעשיה הקולנועית בסין היה קשר הדוק לקשיים ולמצב האומה הסינית במאה ה-20. מודרניות, לאומיות, אנטי-קיסרות ואנטי-פיאודליות: כולם קיבלו מקום מרכזי בקולנוע הסיני, שהפך לחלק בלתי נפרד מהחברה הסינית.

המצב החברתי המתוח במדינה הוביל את היוצרים השמאלנים לשימוש במדיה החדשה. הם השכילו לנצל את הקולנוע לצרכי המהפכה, והשתמשו בו ככלי אמנותי לביקורת חברתית. בדומה למתרחש בעמים אחרים, הפך הקולנוע הסיני "לכוח המניע והחיוניות" של האומה. הוא תיאר את ההיסטוריה ואת חייהם של האזרחים הפשוטים באמצעות דמויות ורעיונות קוהרנטיים יש הטוענים כי הקולנוע הוא זה שיצר למעשה את הדימוי של "סין המודרנית" כפי שהוא מוכר כיום.

אך לצד יצירת הסרטים, גם לצנזורה, למנהיגי המדינה ולדעת הקהל, כמו גם לשאלה למי מותר ליצור סרטים במדינה, היה משקל רב בתעשיית הקולנוע בסין. בשנת 1927, עם עלייתה של הממשלה החדשה של המפלגה הלאומית, הוקמה במהירות ועדת צנזורה שתפקידה היה לבדוק את הסרטים הזרים המיובאים. הועדה פעלה עד פרוץ מלחמת ההתנגדות ליפן ב-1937. כל סרט שתיאר את הסינים או את מנהגיהם בצורה לא מחמיאה נאסר להקרנה. אחד ממקרי הצנזורה המפורסמים של אותה תקופה אשר עורר דיון ציבורי סוער היה איסור הקרנת סרטו של הרלוד לויד "לא מפחד למות".

באותה תקופה, רבים תמכו בשלילת זכות ההסרטה לזרים. האינטלקטואלים, האנשים הפשוטים והממשלה "ישרו קווים" כדי להגן על תעשיית הקולנוע הקטנה והחלשה של סין מפני "ההתערבות התרבותית" של המדינות הזרות. המאמץ להגן על תעשיית הקולנוע הסינית והצנזורה על הסרטים נשמרה לכל אורך המאה ה-20. בשנות שלטונה של המפלגה הלאומית, קבעה הממשלה את המנדרינית כשפה התקנית של הסרטים המוקרנים בסין כדי להנהיג האחדה תרבותית במדינה. החלטה זו עוררה התנגדות באזורים דוברי ניבים אחרים בסין. בהונג-קונג, למשל, הסרטים הפופלאריים ביותר היו בקנטונזית ולא במנדרינית.

בכתבה הבאה: הקולנוע בסין החדשה שהוקמה זה לא מכבר: 1949 עד 1976