הקולנוע הסיני – חלק א'

הקולנוע הסיני כולל מספר תקופות ומיוצר היכן שחיים הסינים: סין גופא, טיוואן, הונג-קונג והפזורה הסינית. מאמצע שנות השמונים מקבלים יוצרי הקולנוע הכרה בינלאומית, והסרטים הסיניים זוכים ביותר ויותר פרסים. עם התגברות העניין הבינלאומי בתעשית הקולנוע החלו להגיע אליה מקורות מימון זרים ושיתופי פעולה בינלאומיים, ושינו את קהל הצרכנים שלה. בעקבות השינוי בתעשיית הקולנוע ובצרכניה, יש התוהים האם הקולנוע הסיני עדיין מיוצר על ידי סינים ובעבור קהל סיני? אם האיכות הקולנועית הנהוגה בו היא כבר קונסנזוס, האם השורשים שלו נטועים במסורת הסינית או שיש לו מאפיינים הוליוודיים דווקא? האם אפשר לסמוך על הקהל הבינלאומי שיבין ויפרש נכון את מה שהוא רואה? באיזו מידה יהפכו הנושאים המועלים בסרטים לדיונים בעלי משמעות?

^{גיבור. הסרט דובר סינית. והקהל?}

סרט הקולנוע הראשון הוקרן בפאריז בשנת 1895. אך המצאת הקולנוע לא היתה הדבר היחיד שקרה באותה שנה, אז אולצה שושלת צ'ינג למסור את טיוואן ליפן. לכל אורך המאה ה-20 היה להתפתחות הטכנולוגיה החדשה קשר הדוק עם ההיסטוריה של סין. בשנחאי אוגוסט 1896, עלה לאקרנים הסרט המערבי הראשון. מאז הקולנוע המערבי השפיע עמוקות על הקולנוע הסיני, אך גם לחיים התרבותיים, לפוליטיקה ולחברה בסין יש חלק בלתי נפרד ממנו.

כאשר בוחנים את מאה שנות ההיסטוריה של הקולנוע הסיני נוכחים לדעת שדרך עיצובו לא מקרית, אלא מושפעת עמוקות מהאירועים העולמיים ומצב האומה. אנו מתחילים בשנת 1896 מכיוון שמאותה שנה ואילך החלו צרכני הקולנוע והמכירות לקבל את המאפיינים הייחודיים לסין. (יכולנו כמובן לבחור בשנת 1905 שבה צולם הסרט הסיני הראשון, או ב-1913, השנה שבה צולם הסרט העלילתי הראשון בסין, שפתח דף חדש בהיסטוריה של העם הסיני).

מוקדם מדי לחזות את אופיו של הקולנוע הסיני החדש, זה שלאחר החזרת הונג-קונג, אך ביכולתנו לבחון את ההתפתחויות הקולנוע הסיני על זרמיו השונים לאורך מאה שנות קיומו. נבחן דוגמאות של צריכה ושל אימאג'ים קולנועיים: מ"תיאטרון הצלליות" המסורתי ועד הולדתן של הטכנולוגיות המתקדמות של הקולנוע המודרני. ההנחה שלנו היא שאי אפשר להתעלם מהצורה שבה תופסים את הקולנוע בחוגי ההיסטוריה והספרות, כפי שיש לקולנוע קשר ברור ביותר למדעי המדינה, או לכלכלה: שורשי המימון הבינלאומי הנטועים עמוק בתעשית הקולנוע הסינית. הקולנוע נמצא על קו התפר בין הכלכלה לתרבות, והוא אבן בוחן ליחסי התרבות הסינית והקפיטליזם של המאה ה-20.

בבואנו לבחון את הקולנוע הסיני, עלינו לזכור שלוש עובדות היסטוריות, שהשפיעו על אופיו הטראנס-לאומי ועל יצירתו:

1. מסוף המאה ה-19 ואילך, במיוחד אחרי שנת 1949, הקולנוע הסיני היה מחולק לשלושה אזורים גאופוליטיים: סין גופא, טיוואן והונג-קונג – בין שלושת האזורים האלה התפתחה תחרות, כמו גם שיתוף פעולה.

2. בשנות ה-90 של המאה ה-20, עידן ההשקעות הזרות בתעשיה, עבר הקולנוע הסיני גלובליזציה מבחינת ייצור, מכירת כותרים וקהל הצופים.

3. השיח הקולנועי מתאר ומעלה שאלות על סין והסיניוּת. כלומר, בחינת נקודות המפגש של הזהות הלאומית, התרבותית, הפוליטית, האתנית והמגדרית של סינים כקבוצה וכיחידים מסין גופא, הונג-קונג, טיוואן והפזורה הסינית.

בכתבה הבאה: הגעת הקולנוע לסין, והסרטים שנוצרו עד הקמת הרפובליקה העממית של סין