הרומן שלי עם סין - חלק ג'

באחת מנסיעות העבודה שלו עם שותפיו, התבקשו להעביר סחורה מערבה, מרחק של 650 ק"מ. בעל הסחורות התלווה אליהם לנסיעה, ועמו גם אחותו, סוּ-לאן. הרושם הראשון שנותר על וולפגנג היה המראה המשובב והצמה הארוכה שהשתלשלה עד מותניה. גילם של השניים היה כמעט זהה, והיא עטתה על שפתותיה ארשת ביישנית ורצינית כאחד.

המסע ליעד המרוחק ארך כמעט חודש שלם. הייתה זאת אחת הנסיעות הקשות והמפרכות ביותר, אך גם הרומנטית ביותר. השניים שוחחו והחלו להכיר זה את עולמו של זאת. וולפגנג גילה ששני הוריה נפטרו. היא סיימה זה לא מכבר את לימודיה בחטיבה, ועובדת כעת לפרנסתה בהוראה בביתה של אחת המשפחות העשירות בקונמינג. שיחותיהם קלחו והשניים החלו להבין זה לליבו של האחר.

^{תמונתה של ליו סו-לאן}

לאחר כחודש של נסיעה בדרכים, הגיעו השלושה לבית משפחתה של סו-לאן. שני האחים, נשותיהם וילידיהם התגוררו באותו מבנה וחלקו מטבח אחד. קשריו של וולפגנג עם סו-לאן הלכו והתהדקו, אך הם בחרו לשמור בסוד את אהבתם ואת תוכניתם להינשא בעתיד. מנקודת מבטה של המשפחה המסורתית באותם ימים, לא היה מקובל כלל וכלל שנערה סינית תתחתן עם זר. לאחר שהרוויח וולפגנג מעט כסף שאפשר לו לחזור לצ'ונגצי'נג, נאלץ הוא להיפרד ממנה, מבלי לדעת מתי יזכה לראות אותה שוב.

בתחילת האביב של שנת 1947, שב וולפגנג לביתו בצ'ונגצ'ינג לאחר 6 שבועות בדרכים. הוא נדהם לראות את ההרעה במצבו הבריאותי של אביו, וחשש שימיו ספורים. אביו היה שוכב במיטה רוב היום וסבל מכאבים קשים. וולפגנג נשאר בבית על מנת שיוכל להמשיך ולטפל בו. ערב נסיעתו לשנחאי, הגיע אחיו של האב לבקרו. היה זה גם הלילה האחרון של אביו בחיים. יום למחרת, ב-20 באוקטובר 1947, הלך לעולמו.

שנתיים חלפו להן, בהן לא החליפו וולפגנג וסו-לאן מכתבים. באחד הימים, קיבל וולפגנג מכתב מאחיה. במכתבו, ביקש מוולפגנג להגיע לקונמינג, מכיוון שדודו היה מעוניין לשכור את שרותיו בשל ניסיונו בתחום המכני ובנהיגה. בנוסף, כתב שאחותו עדיין עוסקת בהוראה בביתה של אותה משפחה. בקוראו שורות אלו שמח וולפגנג שמחה גדולה על שטרם נישאה לאחר. הוא ועוזרו החליטו להגיע לקונמינג ועם שחר יצאו לדרך.

 
^{תמונת הוריה של סו-לאן, אביה (משמאל) ואמה (מימין)}

על מנת למנוע כל חשד אפשרי, בפגישתם הראשונה מזה כשנתיים נאלצו להסתיר את רגשותיהם ותחושותיהם, ולברך איש את רעהו לשלום בלשון רפה, מבלי אף ללחוץ ידיים. על אף שהוריה נפטרו, היה על השניים לנקוט במשנה זהירות, מכיוון שנישואין לזר היו דבר לא מקובל באותה התקופה.

באחד הערבים, בשעת לילה מאוחרת, שהו השניים בבית ביחד עם אחיה של סו-לאן. היא פנתה לוולפגנג ואמרה בקול רם "תגיד לו!". וולפגנג אזר אומץ וסיפר לאחיה שברצונם להינשא. לאחר מספר דקות של שתיקה המלווה בתדהמה, חזר לעצמו ואמר שיש לקחת בחשבון את התפיסה הסינית המסורתית בנושא. מה גם, שלאחר עלייתה לשלטון של המפלגה הקומוניסטית אין לדעת מה יתרחש ולכן רצוי להימנע ממעשים פזיזים. עם זאת, הוא לא התנגד לנישואין. לאחר שוולפגנג שכב על מיטתו הוא התקשה לישון, ביודעו שעבר את המשוכה הראשונה בפני הגשמת חלומם המשותף. הקשיים הרבים מנשוא לא הרפו את ידם, אלא דווקא חיזקו את רצונם להפוך לבעל ואישה.

וולפגנג לא קפא על שמריו ופעל לקיומה של חתונה. הוא דן בנושא עם כומר סיני וקנדי בעיר וסיפר להם על כוונתם להינשא, וביקש מהם לנהל את הטקס. הוא ציין באוזניהם שמכיוון שהוא יהודי, יהיה אסיר תודה אם ימנעו מהזכרתו של "אותו האיש". על אף הפצרותיו החוזרות והנשנות של הכומר הסיני, שהתקשה להבין את נחרצותו בעניין, לא שינה וולפגנג את דעתו. בחודש אפריל 1950 נערכה החתונה, שני הכמרים בירכו את הזוג בשפה האנגלית ונמנעו מהזכרת מרכיבים מהדת הנוצרית.

 
^{תעודת הנישואין של השניים, משמאל - תמונה מיום הנישואין} 

באותה תקופה החלו הזרים שחיו בסין עוזבים אט אט למדינות אחרות. עתיד השניים היה לוט בערפל, מה גם שסו-לאן לא התכוונה לעזוב את המדינה. וולפגנג וסו-לאן היו חשופים להצקות והטרדות מצד עוברי אורח והמשטרה המקומית, שתמהו לפשר הזוג המוזר של מערבי וסינית. הם נעצרו פעמים לא מעטות, מתוחקרים במשך שעות ארוכות ומשוחררים לבסוף לביתם בבושת פנים. המחשבה לעזוב את סין הלכה ונרקמה בראשו של וולפגנג והוא החל לחשוב על דרך מוצא.