הרומן שלי עם סין - חלק ב'

מיד עם הגיעם לצ'ונגצ'ינג והם חסרי כל, ניגשו וולפגנג ואביו למשטרה המקומית על מנת לנסות ולברר היכן מתגורר אחיו של האב. אולם את פניהם קיבלו מטוסי חיל האוויר היפני, שהיו מפציצים את העיר יומם וליל. הם נמלטו למקלט ביחד עם קבוצה של עובדי נמל התעופה. כשהסתיימה ההפצצה, התלווה אליהם וולפגנג לארוחה, והביט בפליאה כיצד כולם משתמשים במקלות כדי לאכול את מזונם. הוא הבין שחלק מסגל העובדים ישן ואוכל בנמל התעופה. לראשונה בחייו הבחין וולפגנג בשוני הרב באורחות החיים בין סין למערב. הוא יצא לתעות ברחובות צ'ונגצ'ינג ללא כסף בכיסיו. הוא הביט באלם בהמוני האנשים, בריקשות ובחנויות וחש כמו בחלום. הוא חזר לאביו בנמל התעופה, בדיוק כאשר האזעקה החלה נשמעת שוב. הוא רץ למקלט, שם הסתתר בחושך ובמחנק עם עוד כמה מאות אזרחים סינים מבוהלים.

עם שוך ההפצצות, מנהל נמל התעופה קישר את וולפגנג ואביו עם אזרח גרמני, שהכיר את הדוד. האיש שכר ריקשה והובילם אל ביתו, לבלות בו את הלילה ולהתקלח לראשונה מאז יצאו את אדמת גרמניה. למחרת, המארח הגרמני לקח אותם 70 ק"מ צפונית לעיר להתאחד עם הדוד, שביתו נהרס בהפצצות היפניות כמה ימים קודם לכן. וולפגנג התאכסן אצל דודו במקום המשקיף ליאנגצה העליון. אמנם לא היו מים זורמים, אור ושירותים, אולם איש לא חקר אותם אם הם יהודים, ולפחות היו להם אוכל וקורת גג מעל ראשם. בינתיים, החל וולפגנג ללמוד סינית מבן דודו.

^{העיר צ'ונגצ'ינג מופצצת מן האוויר}

וולפגנג ואביו שקלו את האפשרות של מגורים בכפר הסמוך, אולם הכפר היה קטן מכדי לספק לאביו פרנסה. לבסוף אביו נסע עם אחיו לצ'ונגצ'ינג, בחיפוש אחר עבודה. הם עברו זמנית לגור בחדר קטן במסבאה על הגדה הדרומית של נהר היאנגצה, שנוהלה על ידי בעלי בית גרמניים. במקביל, עלה ביד דודו לסדר לאביו עבודה במרפאה של רופא סיני דובר גרמנית.

בסתיו 1940 עברו וולפגנג ואביו, ביחד עם דודו ומשפחתו, לצ'ונגצ'ינג. הבעלים של המסבאה התיר להם לעבור להתגורר בבקתה סמוכה שהייתה מרווחת יותר, אך חשופה לחלוטין לרוחות ועכברושים. באותה התקופה היפנים הפציצו את העיר ללא רחם, ואניות מלחמה אמריקניות גדשו את היאנגצה. וולפגנג התרגל לחיות בתנאים ירודים, בשיגרה של מנוסה בהולה למקלטים. היפנים המשיכו בהפצצות עד 1941, במטרה להתיש את רוחם של הסינים ובכך להביא לכניעת הממשלה ולכיבושה של המדינה, אולם הסינים עמדו איתן ולא נכנעו על אף מאות האלפים שנהרגו.

^{הריסות מבנים בצ'ונגצ'ינג}

בעוד המלחמה נמשכת, וולפגנג ומשפחתו בילו את זמנם הפנוי במסבאה, שהציעה להם נחמה באוכל ובאווירה מערביים. וולפגנג ניצל את ההזדמנות כדי לשפר את האנגלית שלו עם מלחים אמריקנים ובריטים שהתארחו במקום. לעיתים הוא הוזמן לאחת הספינות לצפות בסרט.

במקביל לכך, אביו ודודו עברו יחד לעבוד במרפאתו של הרופא הסיני, דודו היה רופא שיניים ואביו רופא משפחה ומומחה ריאות. בעודו בן 16, יצא וולפגנג לחפש עבודה בעיר. הוא קיווה שלימודיו בברלין, נסיונו הקצר בעבודה בתחום הרכב ויכולתו להפעיל ציוד מכאני יסייעו לו למצוא פרנסה. בשלב מסויים הוא התוודע לקצין מכס סיני, שהציע לו לעבוד בהוראת גרמנית עבור בן למשפחה סינית עשירה וכן במכונאות, בסדנה לתיקון מכונות השייכת לאותה המשפחה. וולפגנג נענה להצעה ונסע עם הקצין לראות את המקום. כבר למחרת הוא עבר לגור בבניין סמוך, שם חלק חדר עם כמה עובדים סינים.

^{המבנה בו התגוררו וולפגנג ואביו עם הגיעם לעיר}

מדי יום וולפגנג לימד את הילד גרמנית במשך כשעתיים, ואחר כך פנה לעבוד בסדנה ארבע שעות נוספות. בתחילה, העובדים המקומיים לעגו והציקו לו משום מוצאו המערבי וגילו הצעיר. פעם אחת הם כמעט הביאו למותו, כשהתחשמל מחבלה מכוונת בחיווט של אחת המכונות שעליה עבד. אולם וולפגנג הוכיח את עצמו בהיותו עובד טוב, ולבסוף ההטרדות פסקו. יום אחר יום הוא השקיע ממרצו כדי ללמוד את הניב הסצ'ואני של השפה הסינית, עד שלבסוף הצליח לנהל שיחות קצרות. לעומתו, הילד שהיה תלמידו לא נחל הצלחה מרובה בלימודי הגרמנית, ולבסוף פסק וולפגנג ללמדו והיה למכונאי במשרה מלאה.

בחודש הראשון השתכר 50 יואן, שהספיקו לו לקניית בגדים ונעליים. את ארוחותיו היה אוכל בביתו של בעל הבית, יחד עם המשפחה, ואט אט הפך להיות בן בית. וולפגנג הבחין שחיי המשפחה בסין לא שונים בהרבה מהחיים באירופה, אך לעיתים הבדלי התרבות הדהימו אותו. באחת הפעמים, בעודו רוחץ באמבטיה, נכנס בעל הבית ועשה את צרכיו לידו, לאחר מכן אף ניגש אל האמבט ורחץ את ישבנו. כשוולפגנג ביקש לקבל מעט פרטיות, בעל הבית פטר אותו בהינף יד ויצא.

מדי פעם, בערבים, נהג וולפגנג ללכת לקולנוע עם פועלים צעירים אחרים מהסדנה. אולם את רוב זמנו המשיך לבלות במסבאה, ושיפר אף יותר את שליטתו בשפה האנגלית. הוא החל לקרוא את ה-"Chongqing Herald" בשפה האנגלית, משם למד על ההתפתחויות במלחמה ועל רצח היהודים. במקביל, גם רמת שליטתו בשפה הסינית השתפרה, והוא סייע לאביו ולדודו לתקשר עם הלקוחות המקומיים.

אביו שכר חדר בעיר ששימש אותו כמרפאה. וולפגנג הצטרף אליו בכל יום ועסק בתרגום. התקשורת היומיומית עם חולים סינים והצורך למצוא את התרגום הנכון של דבריהם האיצו את שליטתו בשפה הסינית. אולם, עד מהרה הבין שעתידו אינו טמון במקום. הוא ניסה תחילה לעבוד באספקת התרופות שאביו רשם לחולים, אך לא ראה בכך רווח יפה, ולבסוף זנח את משלח יד זה.

לאחר זמן מה החל לעבוד בתרגום בבסיס חיל האוויר האמריקני ליד צ'ונגצ'ינג. עבודה זו אפשרה לו לא רק להמשיך ולשפר עוד יותר את האנגלית שבפיו, אלא גם ללמוד כיצד לנהוג בכלי רכב שונים, ואפילו במשאיות. וולפגנג היה מתעקש לאחוז בכל הגה שנקרה בדרכו, מתוך מחשבה שאם יהיה נהג הוא יוכל לכלכל את עצמו. לאחר זמן מה פוטר מעבודתו בבסיס, אך קיבל הצעה לעבוד בתרגום עבור שתי מסבאות, אחת ששכנה בבסיס והאחרת בעיר. זאת, על מנת שהבעלים הזרים יוכלו להזמין בעזרתו אלכוהול מסוחרים מקומיים.

^{הבסיס האמריקני בו הועסק וולפגנג}

בינואר 45' נפרצה דרך בורמה מידי הכוחות היפניים, ואספקה מבעלות הברית החלה להגיע שוב לאדמת סין. המלחמה קרבה לסיומה ובסיסים אמריקניים החלו להיסגר בזה אחר זה. החיילים האמריקנים הביאו לוולפגנג בגדים, נעליים ומכשיר רדיו, שעתיד להחשיד אותו בעיני המשטרה החשאית בעתיד.

חורף 45' הגיע. אחד מחבריו של וולפגנג, אחיינו של קצין בכיר בצבא המפלגה הלאומית, הציע לו לעסוק יחדיו בתובלה. הם השיגו משאית דודג', ופתחו קו לקונמינג, בירת מחוז יונאן, מהלך 1,500 ק"מ מצ'ונגצ'ינג. וולפגנג החל נוהג במשאית, בלוויית נהג מקומי נוסף בעל רשיון נהיגה רשמי. הוא נהג בדרכים לא דרכים, שחלקן עברו מעל נהרות שוצפים תוך שהוא חושש שמשאיתו תתהפך אל תוך מימי הנהר. הנסיעה הראשונה ארכה חודש, זאת בשל תקלות במשאית שאירעו במהלך הדרך. בקונמינג חיפשו השניים אחר סחורה עמה ישובו לצ'ונגצ'ינג. לאחר שהצליחו למלא את המשאית, שבו כלעומת שבאו. בנסיעה הראשונה הוא לא הרוויח אגורה שחוקה וחזר רעב הביתה, אולם ידע שהנסיון שצבר והכבוד שזכה לו מהסינים שעבד עימם יסייעו לו בהמשך הדרך.

הוא נעזר בקשרים ובשוחד כדי להשיג רשיון נהיגה, ובהמשך הסכים להצעה לנהוג במשאית תובלה GMC צבאית 6X6 על ציר צ'ונגצ'ינג-צ'נגדו. עם הזמן, למד וולפגנג להתגבר על מגוון התקלות שעלולות להתעורר בזמן נסיעה בדרכים, וכן הצליח לקצר את זמן הנסיעה באופן ניכר. על אף הקשיים הרבים, מעולם לא התפתה לסחור בסחורות בלתי חוקיות ולהבריח אופיום, בידיעה שאם ייתפס הוא יירה למוות במקום. אט אט קנה לו מוניטין של נהג מוסרי וחרוץ, היודע להתגבר על כל מכשול ובעיה.