תעשיית הנייר הייתה מפותחת בתקופת שושלת סונג (960-1279). בשוק התקיים מגוון רחב של סוגי נייר, מה שעזר להפצת מגזרות הנייר בכל סין. כך, מגזרת הנייר הפכה למתנה רווחת בקרב העם, ורבים מהם אף הדביקו מגזרות נייר על חלונם, או השתמשו בהם כקישוט לתנורים ולכוסות תה. בשושלת סונג השימוש במגזרות הנייר הלך והתרחב; בגִ'יג'וֹאוּ שבמחוז גְ'יָאנְג-סִי מגזרות הנייר שימשו כדגמים לעיטור חרסינה, ולאחר הזיגוג והשריפה היו הכלים יפים עוד יותר. גם תאטרון הצלליות הושפע רבות ממגזרות הנייר, והופיעו בו בובות עשויות עור של חמור, שור, סוס וכבש, דמויות הקיימות במגזרות הנייר.
תיאטרון צלליות. הושפע רבות ממגזרות נייר
אמנות מגזרות נייר הגיעה לשיאה בשושלות מִינְג וצִ'ינְג (1368-1912). בתקופה זו היא התפשטה בהיקפה, ושימשה לקישוט פנסים מסורתיים, מניפות ורקמה. שימוש רחב יותר היה בקישוט הבית: תליית מגזרות הנייר על דלתות, חלונות, תקרות, או ארונות. חוץ מאמני קיפול הנייר, שהופיעו לאחר שושלת סונג הדרומית (1127-1279), מרבית האמנים בתחום הם נשים כפריות.
אחת ממידותיהן החשובות של הנשים בסין המסורתית היא מיומנות התפירה שלהן. מיומנות גזירת הנייר בסין הכרחית לתפירה, ולכן כבר מילדותן למדו הנשים אמנות זו. הילדות העתיקו דוגמות המתארות את סביבתן המוכרת והאהובה - דגים, חרקים, ציפורים, בהמות, פרחים, עשבים, עצים, ביתנים וגשרים. הן שבו וחיקו את הדוגמות שלקחו מאחיותיהן או מאימן, עד שלבסוף הגיעו לרמה הגבוהה ביותר, שבה יצרו בחופשיות עבודות משלהן.
1 2 3 4
