קליגרפיה סינית: סגנונות עיקריים

הקליגרפיה הסינית היא אמנות מסורתית וייחודית של כתיבת הסימנים הסיניים. היא מבוססת על כתיבה מסוגננת של הסימן על פי משמעותו, מאפייניו, מבנהו וצורתו. כל אלו הופכים את הכתיבה ליצירת אמנות.

הציור והקליגרפיה הם אמנם שני תחומים נפרדים, אך נושקים זה לזה בתחומים רבים והשפיעו זה על זה עמוקות. הם חולקים אותם כלי העבודה וטכניקות (משיכות המכחול הנהוגות בציור הסיני הן למעשה וריאציות על משיכות המכחול של הקליגרפיה) וקשורים זה לזה הדוקות באופן הבעת המחשבות והרגשות של האמנים.

על פי האגדה, הקיסר הצהוב (Huangdi, בסינית: 黄帝), שנחשב לאביה המייסד של הציוויליזציה הסינית, היה זה שהמציא את הכתב הסיני. עם זאת, על פי עדויות ארכיאולוגיות, הסימנים הסיניים הפכו למערכת כתב שיטתית במאה ה-16 לפני הספירה, בזמן שושלת שָאנְג. כבר בראשית שושלת זאת הייתה הציוויליזציה הסינית מפותחת למדי, ואחד המאפיינים העיקריים של התקופה היא ההופעה של "עצמות הניחוש". אלו הם מסמכים בכתב עתיק שנחקקו על גבי עצמות בעלי חיים ושריונות צבים. בזמן שושלת שָאנְג, נהגו המלכים להיוועץ במגיד עתידות בכל עניין, ועצמות הניחוש היו הכלים שבהם השתמשו לחיזוי ולניבוי.

"עצמות הניחוש" מציגות מערכת כתב שיטתית ומגובשת שהייתה הבסיס להתפתחות הכתב הסיני בדורות הבאים. עם הזמן, הסימנים הסיניים המשיכו להתפתח לסגנונות כתיבה שונים.

כתב החותם הקטן (Xiao zhuanshu, בסינית: 小篆书)

בתקופה שקדמה להקמתה של שושלת צ'ין, הייתה סין מחלוקת לשבע ממלכות עצמאיות שנלחמו זו בזו לאורך תקופה ארוכה. מדינת צ'ין (לימים-שושלת צ'ין), ששכנה בחלקו הצפון מערבי והמבודד יחסית של האזור שהרכיב את סין דאז, הצליחה להכניע את המדינות האחרות ולאחדן לידי ישות פוליטית אחת.

מרכיב מהותי נוסף בתהליך איחודה של סין והפיכתה לאומה אחת היה איחודה של מערכת הכתב הסיני. עד לאותה תקופה הייתה לכל אחת מהמדינות מערכת כתב משלה. ההבדלים בין מערכות הכתב השונות גרמו לשימורו של החיץ התרבותי והתקשורתי בין הממלכות השונות. קיסר צ'ין קבע את כתב החותם הקטן ככתב הרשמי, כתב שכלל הפשטה והאחדה סגנונית של סימנים שהתקיימו קודם לכן.

על אף שהסינים כיום יתקשו לפענח את הכתב, הוא מהווה נדבך חשוב בהתפתחותו של הכתב הסיני. גם לאחר ששושלת צ'ין באה לקיצה, המשיך לשמש כתב החותם הקטן בחותמות שהוטבעו על יצירות קליגרפיה.

כתב הפקידים (Lishu, בסינית: 隶书)

ראשיתו של סגנון כתיבה זה בשושלת צ'ין. במהלך תקופת זמן ארוכה של שינויים והתפתחות הגיעה לכדי בשלות ולצורתו המוכרת כיום בתקופת שושלת האן.

סימנים אלו נכתבים בקלות ובמהירות רבה יותר מאלו של החותם הקטן ובצורתם יצרו למעשה מערכת חדשה לכתיבת הקווים. זאת, בשל הצורה המרובעת והרחבה שהקנו לסימנים הסינים.

הכתב המחובר (Caoshu, בסינית: 草书)

על בסיס כתב החותם הקטן וכתב הפקידים, התפתח כתב זה. על אף שהוא נוח ומהיר לכתיבה, הדיוטות שאינם מיומנים בקריאתו יתקשו מאוד לפענח את הסימנים המופיעים בו. במוקדו לא נמצאת צורתם הגרפית של הסימנים, כי אם התעלות על חוקים נוקשים וקבועים של הקליגרפיה ומתן דרור לנפש האמן להביע את עצמה במלואה.

חלק מפישוט הסימנים הסינים במאה ה-20 נערך על בסיס כתב זה. כך למשל, מספר נקודות או קווים מחוברים לכדי קו אחד בודד.

הכתב הסטנדרטי (Kaishu, בסינית: 楷书)

עם הופעת הכתב הסטנדרטי התקבעה צורת הסימנים והאופן שבו כל סוג של משיכת מכחול אמור להיכתב. הכתב החל להתפתח בשלהי שושלת האן, תוך התבססות על כתב הפקידים.

עם זאת, רק בזמן תקופת השושלות הדרומיות והצפוניות (420-589 לספירה) הפך לנפוץ. סימניו פשוטים יותר, וניכרת צורתם המרובעת והאחידה. סימניו של כתב זה גם שימשו בסיס לכתב הסיני המודרני.

הכתב הרץ (Xingshu, בסינית: 行书)

הכתב הרץ מבוסס על הכתב הסטנדרטי, ממנו גם התפתח במהלך שושלת האן המזרחית. מאפייניו החיצונים יכולים למקם אותם בין שני סגנונות, המחובר והסטנדרטי.

הוא מבקש להשלים את "חסרונותיהם" של השניים, בכך שהוא מהיר יותר לכתיבה מהכתב הסטנדרטי, אך גם קל יותר לקריאה והבנה מזה המחובר.