המהגרים האפורים

מכנים אותם "המהגרים האפורים", "הנוודים הקשישים של בייג'ין", אותן דמויות ישישות חרושות קמטים שמזדחלות בשפיפות בתוך ההמון הממהר ששוטף מדי יום את רחובות הבירה. אותם "נוודים" עוזבים בערוב ימיהם את בתיהם ואת החיים שבנו לעצמם ועוקרים לבייג'ין, העיר הזרה והלא מוכרת, בידיעה ברורה כי את הישורת האחרונה של חייהם הם יעבירו כאזרחים סוג ב', ללא מעמד תושב על כל הזכויות הנלוות אליו.

זה לא שלפתע ביום בהיר החליטו אלה להגשים חלום ישן ולעבור להתגורר בעיר הגדולה. למעלה מ-60% מהם מגיעים לבייג'ין אך ורק על מנת למלא את המשימה שייעדו להם בניהם ובנותיהם – לטפל בנכדים ולעזור במטלות הבית.

סין תמיד התגאתה בהיותה חברה שמכבדת את ותיקיה. לזקנים מאז ומעולם היה תפקיד חשוב במשפחה והם עדיין משמשים כמקור סמכות עליון. יחד עם זאת, נדמה כי התופעה החדשה, תוצר של תהליך הפיתוח החברתי-כלכלי של שלושת העשורים האחרונים, אינה זוכה לתשומת הלב הראויה. אותם מהגרים קשישים נטשו את כל מה שהיה מוכר להם, את בתיהם, שכניהם וחבריהם ועל אף שאיש מהם לא יודה בכך, כעת הם נתונים במצוקה רגשית קשה וסובלים מבדידות גדולה. עולמם הבין-אישי הצטמצם והאינטראקציה היחידה שלהם היא עם ילדיהם והנכד היחיד. הם אמנם זוכים לקחת חלק פעיל בחינוך של הנכד, אך הם משלמים מחיר כבד מדי.

לי מֶיי-סוּאוֹ עבר לבייג'ין לפני כארבע שנים, מספר ימים לאחר יום הולדתו ה-62, כדי לעזור בטיפול בשני נכדיו הקטנים. לאחר חיים לא פשוטים בכלל, לי ייחל להגיע לגיל הפרישה על מנת שיוכל סופסוף לנוח וליהנות ולעסוק בכל התחביבים שלא התאפשר לעסוק בהם כל השנים. כיום החיים שלו סובבים סביב קניות לבית, הכנת ארוחות וטיפול בנכד. "אני באמת מאד גאה בשתי הבנות שלי. הן הצליחו להשתקע בעיר הזו בהצלחה, לבנות קריירה ולהקים משפחה. אני מרגיש מחוייב לעזור להם בכל מה שאפשר, העניין הוא שאני ממש לא מוצא את עצמי כאן. אני אוהב את המשפחה ואוהב לבלות זמן עם הנכדים, אך אני מרגיש כמו אורח ואין לי ממש פינה משלי". לי מתגורר עם ביתו, בעלה והנכד בדירה של 60 מ"ר במרכז העיר. "אין לי כאן חברים, מאד קשה לאדם בגילי להכיר חברים חדשים, כך שאני לא אשקר, די בודד לי כאן".

בנוסף למצוקה הנפשית בה נתונים אותם "מהגרים אפורים", המעבר לעיר הגדולה עלול להביא עימו גם מצוקה כלכלית. על פי שיטת רישום האוכלוסין המיושמת בסין, כל אדם מקבל תעודת זהות אשר משייכת אותו למקום בו הוא נולד. הוא אינו רשאי לעבור ולהתגורר במקום אחר ללא היתר משהשלטונות. אם בכל זאת החליט לעבור, אותו אדם מאבד את כל זכויותיו, גם את הזכות לשירותים רפואיים וקצבת ביטוח לאומי.

אם אדם מתגורר בעיר אחרת במשך זמן רב, הם יכולים להגיש בקשה להחזר הוצאות, אך מעטים בלבד מצליחים להתגבר על המגבלות הבירוקרטיות המחמירות.

בראיון לקראת החג המסורתי "יום הקשיש" שחל השנה ב-5 באוקטובר, אמר טאנג ג'ון, חוקר מהאקדמיה הסינית למדעי החברה, כי "אנחנו חייבים להכיר בתרומה העצומה של אוכלוסיית המהגרים המבוגרת לחברה הסינית." הוא הוסיף: "בלעדיהם צעירים רבים לא היו מצטרפים למעגל העבודה ואלה שכן לא היו מצליחים לתפקד כראוי בעבודה, משום שהם יודעים שיש להם ילדים בבית שזקוקים למלוא תשומת הלב שלהם."