משנים את פני סין

מי שיתבונן בידיה של לִי בִּי יִנְג יוכל להבחין שהיא לא עובדת עוד בשדות. בציפורניה הארוכות והמטופחות היא מקפלת את פיסות הבד העבות לתוך האריזות במפעל להלבשה תחתונה בו היא עובדת. מקום עבודה זה הוא בעיניה כרטיס הכניסה לחיי הרווחה הכלכלית שבעיר. בעבודה הקשה בשדות בה עובדים הוריה, לא הייתה יכולה לשמור על ציפורנים כה ארוכות. לי בת ה-20 לא מתכננת לשוב לביתה. בשונה מהדור הקודם של מהגרי העבודה, שרצה לחזור לכפר לאחר כמה שנים של עבודה, מהגרי העבודה הצעירים מקווים להשתקע בעיר הגדולה.

נדידת האוכלוסין מהכפר אל העיר היא אחד האתגרים הגדולים ביותר בפניהם ניצבת סין. כיצד ניתן לשלב אורחים חדשים אלו בערים העמוסות כבר עתה עד אפס מקום? כחברה חקלאית זה אלפי שנים, סין עומדת כיום בפני קו פרשת המים, בו תעלה במספרה האוכלוסייה העירונית על זו הכפרית. כיום יש בסין 150 מיליון מהגרי עבודה, מתוכם 90 מיליון מתחת לגיל 30. בסוף שנת 2009, כ-47% מהאוכלוסיה הסינית חיה בערים. אך בשנת 2000 רק 36% התגוררו בערים. בשנת 2015 יותר ממחצית האוכלוסיה עתידה להתגורר בערים ובשנת 2030 יעמוד מספרה על מיליארד.  

סקר שנערך העלה כי 56% ממהגרי העבודה מתחת לגיל 30 מקווים להתיישב בעיר בה הם עובדים ולקנות בה דירה. בגיל 14 עזבה לי את לימודיה והחלה לעבוד במפעל להלבשה תחתונה. "אנשים בגילי חושבים שאין מה לעשות בכפר". בעיר דוֹנְג גוּאָן במחוז גואנגדונג עורם של מהגרי העבודה המבוגרים כהה ובגדיהם ישנים ומרופטים, ניתן להבחין בנקל ביניהם לבין תושבי העיר. לעומת זאת, קשה מאוד להבדיל בין מהגרי העבודה הצעירים לעמיתיהם העירוניים. לי בי ינג העובדת בתפירה, לבושה במכנסיים צמודים, נועלת מגפי עקב גבוהים ועונדת עגילים אופנתיים. "הורי אמרו שאחרי שנים כה רבות בעיר, אני לא נראית עוד כמו בחורה כפרית."

בשנה שעברה אירעו מספר שביתות שנועדו להעלות את המשכורות ולשפר את תנאי ההעסקה. כל עוד מרגישים מהגרי העבודה הסינים שהם יכולים להרוויח כסף ושיש להם אפשרות לשפר את חייהם, לא צפויות לצוץ בעיות גדולות. אך במקביל, מהגרי העבודה מסרבים לשלול על הסף את האפשרות שביום מן הימים יחזרו לעבד את אדמותיהם בכפרים. בהעדר עבודה בעיר, דרך המילוט היחידה בשבילם היא חזרה לעבודת האדמה.

בראש השנה הסיני חזרה לי לביתה. הכפר הולך ונעלם בהדרגה, תושביו מהגרים לעיירות סמוכות ואף לערים רחוקות, בשדות הלא מעובדים כבר עולה עשב. נעלי הבד עבודת היד, השדות המוריקים ונתחי הבשר התלויים מגגות הבתים נראים קסומים אולי למבקר מן החוץ. "דווקא לא בעיניי", אומרת לי. "לדעתי, המקום הזה הוא עני ומפגר." היא כבר לא אוהבת לאכול את האוכל החריף האופייני לכפר בו נולדה. בשעת דיבור היא עוברת לפעמים מהניב המקומי למנדרינית.

כאשר מקבלת לי את משכורתה המגולמת בחבילת שטרות קטנה, קורנות פניה משמחה. מלבד הוצאות המחייה, את רוב הכסף תשלח אל משפחתה שבכפר. היא עדיין מייחלת לעתיד טוב, לקנות בית בעיר ולעבוד בעבודה קבועה של 8 שעות ביום. "כל אחד משתוקק לחיים כאלו, גם אני."