לאום ההאן: מסע שורשים

לאום ההאן (Hanzu, בסינית: 汉族), מונח שנראה לכאורה מוצק, מוחלט וברור, מתגלה כעמום ומעורפל יותר ויותר כשמתחילים לחקור אותו קצת יותר לעומק. אוכלוסית ההאן עצומה בגודלה, פזורה על פני שטחים נרחבים ושושלת היוחסין שלה מורכבת ומסובכת. 

אותה קבוצה שתופסת מעל ל-90% מכלל האוכלוסיה הסינית, היא הקבוצה הכי פחות מובנת  בהשוואה ליתר הקבוצות האתניות המרכיבות את האומה הסינית, ונדמה כי היא לעולם תישאר לוטה בערפל.

לעם הסיני היסטוריה של מעל ל-5,000 שנה, אך מה בנוגע להיסטוריה של לאום ההאן? האם גם לו ההיסטוריה ארוכה כל-כך? אם תשאלו כל אחד מבני הלאום, קרוב לוודאי שהם יענו ללא היסוס: "כן, בהחלט". השאלה שנשאלת היא על מה בדיוק תשובתם מבוססת ועל ידי אילו עובדות היא נתמכת.

האזכורים הראשונים בספרי ההיסטוריה למונח "לאום ההאן" הופיעו לראשונה בשלהי המאה ה-19. לוּ הָאוֹ דוֹנְג, מגדולי המהפכנים שפעלו בשלהי תקופת שושלת צ'ינג, כתב בספרו "וידוייו של קדוש מעונה", שיצא לאור בשנת 1895: "עלינו לחתור בכל הכוח על מנת להעיר את הרוח הצהובה ולהביא לתחייתו המחודשת של לאום ההאן". בשנת 1897 כתב טָאנְג צָאי צָ'אנְג, פעיל פוליטי ומנהיג הרפורמיסטים מסוף תקופת צ'ינג כי: "ג'ינגס חאן רצה לשעבד את לאום ההאן". גם ליאנג צ'י צ'או, סופר, היסטוריון ופעיל פוליטי, עשה בספריו שימוש רב במילים "לאום", "לאום ההאן", "הלאום המונגולי" ועוד. ליאנג נחשב למלומד הסיני הראשון אשר סיפק הסבר מערכתי לתורת הלאומיות של העולם המערבי.

הרעיון של "לאומיות" ו"תודעה לאומית", שמקורו במערב, הוצג לראשונה בסין על ידי היפנים. האינטלקטואלים הסינים החלו לאמץ בפעם הראשונה את מושג הגזע ואת מושג הלאום. באותם הזמנים סין היתה על סף תקופה של תמורות מבניות מעמיקות, עם המעבר מקיסרות למדינת לאום לאחר מעל ל-260 שנים של שלטון מנצ'ורי זר.

בשנת 1903 המונח "לאום ההאן" קנה לו אחיזה ואינטלקוטאלים מהפכנים רבים כמו דְזוֹאוּ רוֹנְג, ג'אנג טאי-יֵן וצָאי יואן פּיֶי החלו לעשות בו שימוש נרחב בכתביהם. שליטיה המנצ'ורים של שושלת צ'ינג שביקשו להעניק לגיטימציה לשלטונם בסין, טענו לכל אורך התקופה שהזהות הסינית היא זהות תרבותית ולא אתנית או גזעית. על מנת ליצור התנגדות לשלטון המנצ'ורים ולהביא להפלתם, ובמקביל גם לשמור על הזהות הסינית, היה צורך לחזק בקרב הציבור הסיני את תפיסת ההאן.

לאחר שהמהפכנים הרפובליקנים הצליחו, תחת הנהגתו של סון יאטסן, להפיל את הקיסרות המנצ'ורית, הוקמה "רפבוליקת חמשת הלאומים". סין הפכה ליישות מולטי-לאומית והאוכלוסיה הסינית חולקה לחמישה לאומים שונים – לאום ההאן, הלאום המנצ'ורי, הלאום המונגולי, לאום ההוּי והלאום הטיבטי. כל יתר הקבוצות האתניות שישבו בצפון סין באותה תקופה נפלו לאותה קטגוריה של הלאום המנצ'ורי, ואלה שישבו בדרום שוייכו ללאום ההאן. 

לאחר הקמתה של "סין החדשה" (הרפובליקה העממית של סין) בשנת 1949, החלו הקומוניסטים במה שמכונה "פרויקט הזיהוי" שמטרתו היתה לסווג את כל הקבוצות האתניות אשר הרכיבו את האוכלוסיה הסינית. עם סיומו של הפרוייקט ניתנה הכרה ל-56 לאומים שונים, ורק אז למעשה, לאום ההאן, כפי שהוא מוכר לנו כיום, נקבע באופן סופי.

יחד עם זאת, עלינו לזכור כי על אף שהמונח "לאום ההאן" הופיע מאוחר יחסית, אין זה אומר כי הלאום עצמו לא היה קיים בעבר. בתקופה העתיקה נעשה שימוש במונח "בני ההאן" אשר הוטבע בתקופת שושלת האן המזרחית.

הציוויליזציה הסינית התגבשה עוד הרבה לפני איחוד המדינה והנחת התשתית להקמת מוסד הקיסרות בתקופת שושלת צ'ין. באותם זמנים נעשה שימוש במונח "הואה סיה" (Hua Xia, בסינית: 华夏), מונח אשר תיאר את הזהות הסינית לא במונחים ביולוגיים או גזעיים, אלא במונחים תרבותיים. הזהות הסינית היא אינקלוסיבית מטבעה וכל מי שבחר לאמץ את התרבות הסינית ומנהגיה יכול היה להיחשב לסיני. באותה תקופה היתה קיימת הבחנה ברורה בין הציווילזיציה, או התרבות הסינית, שנתפסה כעליונה, לבין כל מה שאיננו חלק מתרבות זו. מדובר, אם כן, במושג אשר מדבר במונחים של תרבות ושאינו מתיימר לסווג עמים או אנשים לפי קטגוריות של גזע, לאום או מוצא משותף.

כמה שנים קודם לכן, בתקופת האביב והסתיו והמדינות הלוחמות, מלומדים רבים מהזרם המחשבתי המרכזי טענו כי מדינת צ'ין אינם חלק מאותה ציוויליזציה או "עולם תרבותי". אך דווקא שליטי צ'ין היו אלה שכאמור הצליחו לראשונה בהיסטוריה לאחד את "כל אשר מתחת לשמיים" – כל שטחיה של סין תחת שלטון אחד. אותם מלומדים טענו כי מדינת צ'וּ גם היא אינה חלק מהעולם התרבותי הסיני. אך מי שהיה אחראי על הפלתה של שושלת צ'ין והקמתה של קיסרות האן, היו דווקא צאצאיהם של בני אותה מדינה. המונח "בני האן", הופיע לראשונה בתקופת האן המזרחית, והוא הצביע על תושבי השטחים שהיו תחת שליטתה של הקיסרות. ניתן להקבילו לרעיון האזרחות של ימינו.

המונח "בני ההאן" במובן הלאומי שלו, הופיע לראשונה בתקופת השושלת הדרומיות והצפוניות. נעשה בו שימוש על מנת להבחין בין בני התרבות הסינית ובין בני הקבוצות האתניות שישבו במרכז ודרום סין (אזור יונאן של היום). אז החלה להתגבש תודעה וזהות לאומית בקרב "בני ההאן". בני המיעוטים עשו שימוש במונח זה על מנת ללעוג לאותם סינים אשר ישבו בשטחים שנכבשו על ידם. ניתן לומר כי בדיוק בתקופה זו קיבל המונח "בני ההאן" את משמעות זהה לזו של "לאום ההאן" של ימינו.

מאוחר יותר, בתקופת שושלת יואן, חילקו המונגולים את האוכלוסיה שישבה בשטחי הקיסרות לארבעה קבוצות שונות: המונגולים, סֶה מוּ, בני ההאן והקבוצה הדרומית. תחת הקטגוריה של "בני ההאן" נכללו קבוצות רבות, וביניהן גם הקיטאנים והג'ורצ'נים, ואל קטגוריית "הקבוצה הדרומית" צורפו קבוצות אתניות רבות שחיו באזוריה הדרומיים של האימפריה המונגולית.

בתקופת שושלת צ'ינג, סיווגו פקידי הקיסרות את האוכלוסיה לשתי קבוצות גדולות, כשהראשונה כוללת את בני הלאום המנצ'ורי, הטיבטי והמונגולי והשניה את בני ההאן יחד עם קבוצות אתניות אחרות. בני ההאן חולקו בעצמם לארבעה תתי-קבוצות שונות. השליטים המנצ'ורים של שושלת צ'ינג היו צריכים, כאמור, להעניק לגיטימציה לשלטונם, בייחוד בעיתות של משבר. לכן הם  פעלו במרץ למיסוד התפיסה כי סין היא מדינה מולטי אתנית וכי הזהות הסינית היא תרבותית ולא גזעית במהותה.   

בסיכומו של עניין, לא ניתן לדבר על זהותם של "בני ההאן" במונחים קונקרטיים ופשטניים. מלבד העובדה שהם חלקו את אותה תרבות ומנהגים תרבותיים, הם לא חלקו סממנים או יסודות אתניים וגזעיים משותפים אשר מאפיינים אובייקטיבית כל אחד ואחד מהם. הם גם אינם חולקים סממנים חיצוניים אחידים לכולם. אינטלקטואלים סינים כתבו בספריהם כי קבוצת ההאן מורכבת מאותם אנשים אשר בחרו באופן מסורתי לאמץ מרצון את המנהגים והתרבות של המדינה בכל תקופה ותקופה. לכן לא ניתן להגדיר את לאום ההאן במונחים של ביולוגיה או מוצא משותף. לעיתים הם התגררו בצפון סין, לעיתים בדרומה, לעיתים הם שלטו על קבוצות אחרות, ולעיתים היו כפופים לשלטונם של עמים זרים. חלקם מאמינים בבודהיזם, חלקם בנצרות וחלקם אתאיסטים גמורים. זהותם היא סובייקטיבית והיא הוגדרה על פי השוני התרבותי והדינמיקה שהתרחשה בין המדינה ובין יתר הקבוצות האתניות שישבו בשטחיה בכל תקופה ותקופה.

לאחר שאימצה את השיח הפלורליסטי שהחל בשלהי תקופת שושלת צ'ינג על ידי סון יאטסן והמהפכנים הרפובליקנים, הממשלה הסינית, מתוך אמונה בפלורליזם ושיוויון, זיהתה כי בתוך גבולותיה יושבות 55 קבוצות אתניות נוספות, והיא העניקה לכל אחת מהן הכרה מלאה. בעקבות כך, הפך ההאן ללאום הרוב במדינה  ולכאורה גם ללאום עם הגדרה עצמית קבועה וברורה.