המוסיקה הפופולרית בסין - חלק ב'

מקובל לחלק את התפתחות המוסיקה הפופולרית בסין לארבע תקופות עיקריות, כשכל תקופה מהווה שלב יחודי ומכריע מבחינת התפתחותה והתגבשותה של האידיאולוגיה הפוליטית, האמנותית והחברתית סביב המוסיקה:

1. 1898-1919: מרפורמת מאה הימים שהונהגה על ידי קיסר שושלת צ'ינג ועד לעלייתה של תנועת ה-4 במאי.

2. 1919-1949: מתנועת ה-4 במאי ועד להקמתה של הרפובליקה העממית של סין.

3. 1949-1979: מהקמת הקפובליקה ועד לכינון הרפורמות ומדיניות הדלת הפתוחה.

4. 1979 ועד ימינו.

על אף שהסברה הרווחת היא שהמוסיקה הפופולרית החלה להתפתח במהלך תנועת ה-4 במאי בשנת 1919, ניצניה הראשונים של ההשפעה מערבית על התרבות המוסיקלית בסין החלו להופיע כבר בשלהי המאה ה-19, בעקבות רפורמת מאה הימים שהנהיג קיסר שושלת צ'ינג גואנג סו'. הפתיחות למערב שאפיינה את אותה התקופה, בין אם היא נכפתה על סין על-ידי המעצמות האימפריאליסטיות או בין אם ביוזמתם של הקיסר ועוזריו שדחפו לרפורמות, הביאה לאימוץ של רעיונות מערביים בתחומים שונים, גם בתחום המוסיקה, על ידי שכבת האינטלקטואלים הסינית. הציבור הסיני, בייחוד השכבה הבורגנית בעיר שנחאי שהיתה באותה התקופה קולוניאליסטית למחצה, החל לצרוך מוסיקה מערבית אליה נחשף באמצעות הרדיו, הסרטים מארה"ב ומערב אירופה, מחזות הזמר מברודווי ואולמות הריקודים שצצו ברחבי העיר בזה אחר זה כפטריות אחרי הגשם. 

^{בני מעמד הבורגנות רוקדים לצלילי מוסיקה מערבית באולמות הריקודים של שנחאי בתחילת המאה הקודמת}

היוצרים והמלחינים הסינים החלו לאמץ טכנולוגיות וטכניקות חדשות שהביאו בהמשך לשינויים מבחינת התוכן הטקסטואלי של השירים, הקומפוזיציה והסגנון המוסיקלי. המוסיקה הסינית המסורתית החלה אט אט להתנער מהתבנית השבלונית והפשוטה שאפיינה אותה עד לאותה תקופה והפכה למורכבת ומתוחכמת יותר. אותם יוצרים ומלחינים למעשה סללו את הדרך להתפתחותה של תעשיית מוסיקה מקצועית לראשונה בסין.

מהפיכת סִינהָאי שהתחוללה בשנת 1911 הביאה לקריסתו המוחלטת של מוסד הקיסרות. באותם ימים סין נשטפה בפרץ של לאומיות שהגיע לשיאו בשנת 1919, עם עלייתה של תנועת ה-4 במאי שמסמלת את ראשיתה של ההיסטוריה המודרנית של סין. התחושה היתה שאם סין רוצה להציל את עצמה היא זקוקה לשינויים יסודיים ולאימוץ נרחב מהמערב. הצורך להלהיב את העם ולגייס את תמיכתו במהפיכה הביא לעלייתו של ג'אנר שירי הלכת והשירה הקולקטיבית. כתוצאה מכך, מרבית היצירות המוזיקליות שנכתבו באותה תקופה נשאו אופי חד-גוני שעסק רובו ככולו במאבק בפיאודליזם מבית ובאימפריאליזם מחוץ. למרות זאת, משנת 1919 ואילך, התרבות המוזיקלית בסין נכנסת לתקופה של מקצועיות ובשלות.

לראשונה החלה להתגבש מערכת חינוך מוסיקלית עם הקמתם של מחלקות ומוסדות אקדמאיים שהוקדשו ללימודי המוסיקולוגיה, כדוגמת האקדמיה הלאומית למוסיקה שנוסדה בשנחאי בשנת 1927. יותר ויותר יוצרים ומחנכים מוכשרים החלו להופיע בזירה המוזיקלית המתעוררת ומלבד העיסוק בהוראה, הם אף הביאו להופעתם של סגנונות מוסיקה שונים ומגוונים, כגון שירים אמנותיים הכתובים לקול ולפסנתר, שירי ילדים, שירת מקהלה, מחזות זמר, מוסיקת ג'אז ומוסיקה קאמרית. אותם יוצרים אף כתבו והלחינו את המוסיקה לסרטים הסינים שהופקו באותה תקופה. במקביל, שירי העם המסורתיים עברו גם הם תהליך של פיתוח ועיצוב מחדש. כך לדוגמה היוצר ליו טיינהואה שכתב יצירות רבות עם קטעי סולו שיועדו לכלי הנגינה ארהו, כינור סיני מסורתי עם שני מיתרים בלבד.

^{הזמרת באי הונג, הכוכבת הגדולה של שנות ה-30-40 של המאה הקודמת} 

מאז שנות ה-20 המאוחרות ועד לשנת 1949, נחלקה המוסיקה בסין לשני סגנונות עיקריים: הראשון היה סגנון המוסיקה הקלילה והפופולרית, שעל קידומו אחראים יוצרים שנחשבים לחלוצים בתחום, כדוגמת סיָאוֹ יוֹאוּמֶיי, הוּאָנְג דְזְה, גָ'אוֹ יוּאָן רֶן ולי ג'ינהוּאי, שאחראי, בין היתר, על הכתיבה והלחן של מרבית שיריה של הזמרת הסינית המפורסמת ביותר שכיכבה בסרטים רבים ועל במות המועדנים במהלך שנות ה-30-40 בשנחאי, באי הונג.

הסגנון האחר היה ג'אנר שירי הלכת והשירה הקולקטיבית, אותו קידמו היוצרים והמלחינים סיין סינהאי וניֶה אֶר, מי שהלחין וכתב את "מארש המתנדבים", שאומץ ברבות הימים כהמנון של האומה הסינית. ג'אנר שירי הלכת והשירה ההמונית זכה לפופולריות עצומה בעקבות תקרית מוקדן בשנת 1931, במהלכה פלשו הכוחות היפנים למנצ'וריה בשנת 1931, האחרונה בתקריות שלפני פרוץ מלחמת יפן-סין.

הקמתה של הרפולביקה העממית של סין והתמורות החברתיות והתרבותיות שחלו בעקבותיה, מסמלת פרק חדש בהתפתחות המוסיקה הפופולרית בסין, בו נעסוק בהרחבה בכתבה הבאה.