הפועל הסיני לא יהיה זול לנצח

אחת השאלות הבוערות העומדות על סדר היום הלאומי בימינו היא כיצד להעלות את רמת החיים של בעלי ההכנסה הנמוכה. חברות זרות כפוקסקון והונדה גואנג-ג'ואו העלו את המשכורות לדרישת העובדים, ובערים ומחוזות רבים כבר החלו לשקול להעלות את שכר המינימום. אולם עדיין יש מי שחושש כי העלאת שכר המינימום תגרור עימה עליית מחירים ואינפלציה, עד כדי כך שהיא תפגע בכושר התחרות של חברות סיניות בזירה הבינלאומית. עם זאת, כותב שורות אלה סבור כי הגיעה העת להעלות את שכר המינימום. צעד זו ימחיש את ההתקדמות הסוציאלית ויבהיר כי הרפורמות ומדיניות הדלת הפתוחה מניבות הישגים גם בתחומים שמחוץ לכלכלה.

מבחינת סין, העלאה ניכרת של שכר המינימום תחזק מאוד את יציבות המערכת הכלכלית במדינה, ותגביר את כושר התחרות של החברות הסיניות. זה זמן רב המוצרים הסיניים מובילים בשווקים העולמיים בזכות עלותם הנמוכה ומחירם הנמוך. במשך תקופה ארוכה הייתה המילה "זול" מילה נרדפת לתוצרת הסינית, והיא מקור הגאווה של הכלכלה הסינית מאז ראשית הרפורמות בתחילת שנות ה-80. עם זאת, "זול" כלל אין פירושו "נחות" - המחיר שנאלצנו לשלם במשך תקופה ארוכה על הגאווה הלאומית הזאת הוא שכר נמוך, תנאים ירודים והיעדר ביטוח סוציאלי לפועלים. המציאות הזאת הטעתה את הצרכנים ומנהלי השווקים בעולם וכן הטעתה את החברות הסיניות עצמן, והובילה לסברה כי ערך העבודה של הסינים אכן נמוך.

השכר הנמוך מדי הפך לסכנה חבויה שמעוררת אי שקט ואף מערערת את הסדר החברתי בסין. רק כאשר העובדים יקבלו שכר משביע רצון, יושגו שקט חברתי ויציבות במבנה הכלכלי. מדינות המערב מקדשות זה זמן רב דפוס פיתוח המבוסס על "שאיפה לגובה" בחמישה תחומים: שכר גבוה, דמי רווחה גבוהים, צריכה גבוהה, מסים גבוהים ומחירים גבוהים. את כל אלה מוביל השכר הגבוה. בשל העושר הרב בסחורה ובמוצרי צריכה, המדדים הגבוהים האלה לא זו בלבד שלא החלישו את כושר התחרות של המדינות האלה, אדרבא – הם רק חיזקו את הלכידות החברתית ואת החדשנות העסקית, ושמרו על התפתחות חיובית במערכת הכלכלית והחברתית. מדינות שהשכר בהן גבוה כמו סינגפור ושווייץ מובילות בכושר התחרות שלהן, הן במגזר הציבורי והן הפרטי. לעומת זאת, במדינות עולות כמו סין, המצב ממש הפוך: שכר נמוך ודמי רווחה נמוכים מצד אחד, אבל מסים גבוהים, מחירים גבוהים וצריכה גבוהה מצד אחר. חוסר היכולת התמידי להעלות את המשכורות של בעלי ההכנסה הנמוכה מוביל להעמקת הפערים בין עשירים לעניים, לפילוג חברתי שהולך ומחריף מיום ליום ולמרמור.

יש החוששים כי העלאת שכר המינימום עלולה לעורר אינפלציה. לאמיתו של דבר, אין סיכוי שהעלאת שכר תוביל לעליית מחירים, כי בין השניים אין קשר סיבתי ישיר. רק כאשר נוצרת בהשפעת השוק תנודתיות בלתי סדירה במחיר אמצעי הייצור, יכולה להיווצר השפעה רחבה על הצריכה היומיומית של האזרח הפשוט. הסברה שהעלאת ההכנסה של הפועל הפשוט עלולה לפגוע בצמיחה של סין היא דאגה חסרת טעם. ברגע שההכנסה של האזרח הפשוט תגדל, יתחזק גם כוח הקנייה שלו. סין צריכה לעבור מכלכלה הנשענת על ייצוא לכיוון של הרחבת הביקושים הפנימיים. העלאה חלקית זו של כוח הקנייה עתידה לדרבן את הפיתוח הכלכלי של סין ולפצות על ההשפעה השלילית שנוצרה עם אובדן חלק מהביקושים בחו"ל.

שכר נמוך לאורך זמן רב יוצר אצל הסינים החיים בתחתית הסולם החברתי תחושות תסכול ודיכאון, והוא נעשה גורם חשוב בחוסר היציבות החברתית. סין כבר הפכה לכלכלה השנייה בגודלה בעולם, ורבות מהחברות הסיניות זינקו למקום הראשון או נכנסו ל-10 הגדולים ברשימות החברות הגדולות בעולם. אולם מבחינת השכר הממוצע במשק, סין טרם נכנסה לרשימת 100 הגדולות אפילו. זו תופעה שאי אפשר להסביר לציבור. הבטחת שכר הוגן וגבוה יחסית לאזרחים היא חובתה של המדינה, אבל היא בראש ובראשונה חובתן של החברות במשק. ראוי שהיזמים יאפשרו לצוות העובדים שלהם ליהנות מפירות הקידמה והפיתוח, ואסור שהמממשלה תסתפק רק בשיגור מסרים והצבת יעדים – עליה לקחת על עצמה בכל הרצינות תפקיד של מפקחת ומנהלת.

יחס השכר של הסינים בתוך התמ"ג נמוך כיום בהרבה מאמות המידה הבינלאומיות. האם יעדי הפיתוח הכלכלי של מדינה כלשהי לא נועדו לשפר את רמת החיים של האזרחים? אם אכן אנו חוזרים ואומרים כי יש לשים את האזרח במרכז, אין סיבה להפקיד הון עצום כל כך בידיים של קבוצות אינטרסים המייצגות מיעוט קטן. יש להפקיד את העושר בידי האזרחים, ולאפשר לאזרח הפשוט לקחת חלק בייצור ובניהול וליהנות מפירות העושר של השגשוג הכלכלי ושל הרפורמות. דבר זה לא רק ישפר את איכות החיים של בעלי ההכנסה הנמוכה, אלא גם יאפשר לסינים לחיות חיים של כבוד. זה לא יחליש את כושר התחרות של סין, אלא רק יעורר בסינים חדשנות, תבונה ולהט חסרי תקדים, ייצור מיתוס חדש של פיתוח ויגשים הרמוניה אמיתית.