טייוואן: הצד השני של המיצרים (א')

טאיוואן, הידועה גם בשם "אילהא פורמוזה" (בפורטוגזית "אי יפה"), על-פי רוב מתקשרת בתודעה הקולקטיבית כאחד משני דברים: כלכלה משגשגת הנמנית על ארבעת הנמרים האסיאתיים, ואיזור קונפליקט במרחב הסיני לסוגיו. אולם, יותר מכל דבר אחר, מחוז טאיוואן הוא פנינה תיירותית - למרבה הצער - לא מנוצלת דייה. המסע האישי שלי אל המחוז הדרום-מזרחי, השוכן בצידו המזרחי של מיצר טאיוואן, כ-120 ק"מ ממחוז פוג'יין, היה בעקבות לימודי השפה הסינית. מעט מאד ידעתי על-אודות פיסת האדמה המופלאה שאותה הייתי עתידה לגלות, ובמהרה התוודעתי להסטוריה מרתקת ולפסיפס תרבותי מרתק אף יותר.

עבור מחוז ארץ יחסית קטן, טאיוואן ידעה לא מעט תהפוכות במהלך ההיסטוריה. במקור היתה טאיוואן מיושבת לרוב בידי אבוריג'ינים ממוצא מאלאי. ראשית ההתיישבות הסינית בטאיוואן מסתמנת במאה ה-13 באיי פנג-חו (Penghu בסינית: 澎湖群岛), השוכנים מעבר לחופה המערבי. אולם ממשל סיני "האני" רשמי בטאיוואן כונן לראשונה בניצוחו של נאמן שושלת מינג, ג'נג צ'נג-גונג (Zheng Chenggong, ידוע גם בשם קוסינגה Koxinga); ג'נג, גנרל מחונן ומתנגד הכיבוש המנצ'ורי, הביס את צבאות ההולנדים שעד אז שלטו באי כארבעה עשורים, ובשנת 1662 הקים פדרציה סינית, ובירתה טאינאן. עם הכרעת הזרוע המנצ'ורית בשנת 1683, טאיוואן הוכרזה כחלק מאיזור השיפוט של מחוז פוג'יין. התיישבות אירופית באי התגלמה גם בצורת מגלי-עולם פורטוגזים שפקדו את חופי טאיוואן באמצע המאה ה-16, והם אלה שהעניקו לה את שמה השני. בשנת 1895 עברה טאיוואן לשליטה יפנית, זאת בעקבות תבוסת צבאות צ'ינג במלחמה הסינו-יפנית הראשונה. בתום מלחמת העולם השנייה חזרה טאיוואן לחזקה סינית, אולם הכיבוש היפני הטביע חותם עמוק על טאיוואן, החל באספקט התרבותי, דרך זה הקולינארי וכלה בביטויים השגורים בשפת היומיום. עם עליית המפלגה הקומוניסטית ביבשת הסינית, נסוגה המפלגה הלאומנית בהנהגת צ'יאנג קאי שק אל טאיוואן, שם המשיכה את רפובליקת סין.

טאיביי (Taipei)

טאיוואן התברכה באוצרות טבע רבים, אולם בזירה האורבאנית שלטת כמובן הבירה טאיביי (או טייפה, בסינית: 台北), הממוקמת בקצהו הצפוני של האי. טאיביי שוכנת בקרבה לגדות נהר דאן-שוויי (Danshui/ Tamsui בסינית 淡水), מיקום שבימי הקיץ אינו מתיישב היטב עם אקלימה הלח, התת-טרופי של טאיוואן. אולם למרות תנאי האקלים בפנים העיר, מדובר במטרופולין עשירה, שוקקת חיים ומשופעת חיי לילה, והיא מרכזה הפוליטי, הכלכלי והתרבותי של טאיוואן. התחבורה בעיר בנויה על-פי תשתית טכנולוגית מתקדמת ביותר, ורחובות העיר פרוסים שתי וערב, מה שהופך אותה לנוחה ביותר להתמצאות.

מן האתרים הידועים של העיר, שתי פנינים ארכיטקטוניות נבחרות; ההיכל הלאומי לזכר צ'יאנג קאי שק, נשיאה הראשון של רפובליקת סין בטאיוואן, וההיכל הלאומי לזכר ד"ר סון יאט סן, אבי הרפובליקה. אולם הפנינה הארכיטקטונית המרכזית שוכנת בלב הסקטור העסקי וסמוך למרכז הסחר העולמי, שם מתנשא המבנה השני בגובהו בעולם, הוא מגדל 101 המרהיב. המגדל, כשמו – בן 101 קומות - תוכנן בשילוב אלמנטים מסורתיים, בדמותו של ענף הבמבוק, והוא עמיד בפני איומי טבע כגון סופות טייפון ורעידות אדמה שלעיתים פוקדות את האי. גורד השחקים הינו המרכז הפיננסי של טאיוואן, ובתחתיתו נמצא אחד ממרכזי הקניות הגדולים והיוקרתיים ביותר באי.

ואם בקניות עסקינן, טאיביי היא ללא ספק עיר נפלאה לשוחרי השופינג לסוגיהם – מהמותגים הידועים ביותר, דרך מרכזי קניות רבי קומות ומפלסים למוצרי האלקטרוניקה והגאדג'טים - המילה האחרונה מיפן, ועד לשוקי הלילה אפופי הזיופים והמטעמים. מהמפורסמים והגדולים שבשווקי הלילה הוא שוק שה-לין (Shilin, בסינית 士林夜市), במרחק של כחצי שעה נסיעה ממרכז העיר ברכבת התחתית (מכונה MRT); שם ניתן להעביר ערב ארוך של קניות, וחוויה קולינארית הטרוגנית בדוכני המזון – ממאכלים טאיוואניים טיפוסיים דרך טאפאניאקי יפני וכלה אפילו בעוף טיקה הודי. השוק פועל מאחר הצהריים המאוחרים ועד 1 לפנות בוקר.

אתר תרבותי בולט ביותר בחשיבותו, בטאיביי ובטאיוואן בכלל, הוא מוזיאון הארמון הלאומי (בסינית: 国立故宫博物院). בתום מלחמת האזרחים הסינית (1949), כשנסוגו חברי המפלגה הלאומית לטאיוואן, הם לקחו עמם את אוצרות מוזיאון הארמון הלאומי ששכן בבייג'ין. מדובר באוסף אוצרות סין לדורותיה, הכולל בתוכו מאות אלפי יצירות וחפצי אמנות – האוסף הגדול מסוגו בעולם. אוצרות של אלפי שנים, מהתקופה הניאוליטית ועד שושלת צ'ינג, מוצגים במוזיאון, הממוקם במחוז שה-לין בטאיביי, ומציג תערוכות קבועות ומתחלפות, - אתר חובה גם למי שאיננו שוחר אמנות מושבע.

בזירה הקולינארית טאיביי משובצת הרפתקאות חך רבות ומגוונות. החל באוכל רחוב הנמכר בשוקי הלילה וכלה במסעדות הגורמה, טאיביי עתידה להוסיף נדבך קטן גם לדקה שבגזרות. כשם שטאיוואן הטרוגנית ורבת השפעות, כזה הוא המטבח הטאיוואני; מעבר למוצא האתני המקומי שמאפיין את המטבח במטעמים מן הים, קיימת השפעה חזקה של המיעוטים האבוריג'ינים, מיעוט ההאקה, וכן, השפעה רבה ממטבחי המחוזים הדרום-מזרחיים של סין, בעיקר ממחוז פוג'יין. כאמור, גם הכיבוש היפני הטביע את חותמו על המטבח המקומי, ושיבץ את טאיביי בלא מעט מסעדות יפניות מצויינות – מסושי דרך טאפאניאקי ועד לסוקיאקי הנפלא ביותר שאכלתי מעודי.

מן המנות הטאיוואניות המפורסמות, הנופלות אל קטגוריית "מאכלי הרחוב" אפשר למנות את האו-אה-ציאן (בהגיית הדיאלקט המקומי o-a-tsian) - אומלט אויסטרים; בה-אואן ( bah-uan) - כיסוני בשר עם נצרי במבוק ופטריות ועטופים בבצק עם עמילן בטטה; או-אה-מי-סואן (o-a-mi-suann) -אטריות זכוכית עם צדפות; כיסונים מאודים (דים-סאם) במגוון מילויים – מלוחים ומתוקים כאחד; אטריות עם בקר בבישול קדירה; אלה הם רק אסופה זעירה מתוך הפסיפס הקולינארי הטאיוואני. בזירת המשקאות, בל נשכח כמובן את "תה הפנינים" המפורסם (בסינית: 珍珠奶茶) – התה הצונן עם החלב וכדורי הטאפיוקה הכה פופולארי היום גם ביבשת הסינית, השפעה טאיוואנית למהדרין; ובגזרת האלכוהול מככב משקה הדגל של טאיוואן, שיכר הדורה (בסינית: 高粱酒), המיוצר באמצעות התססה של דגן הדורה. ללא ספק, לכל כיוון אליו נפנה בטאיביי, תקבל את פנינו מנה טעימה ומאתגרת-חך. אין רגע דל בספירה הקולינארית הטאיוואנית.

אטרקציות נבחרות מסביב לטאיביי

מצפון לטאיביי, שוכנת עיירת החוף המקסימה דאן-שוויי (Danshui בסינית 淡水), מרחק נסיעה של כארבעים דקות ברכבת התחתית, שבשלב מסוים עולה על פני האדמה. דאן-שוויי, או בשמה הטאיוואני טאם-סוי (Tamsui), נקראת על-שם נהר הדאן-שווי ("מים צלולים") הנשפך אל המיצר, ושוכנת על-גדות אחד מיובליו. דאן-שווי היתה עיר הנמל המרכזית וליבה המסחרי של צפון טאיוואן במאה ה-19. ככזאת, הייתה דאן-שוויי גם צומת תרבותי ססגוני, כפי שאפשר לזהות באתריה ובארכיטקטורה של העיירה, שבה עגנו גם הספרדים, גם הפורטוגזים וגם ההולנדים במאות ה-16 וה-17. כנסיית דאן-שווי ואוקספורד קולג' משלהי המאה ה-19 לצד מקדש לונג-שאן מתקופת צ'ינג הם אתריה המייצגים של העיירה.

אולם יותר מהכול, מה שהופך את דאן-שווי למוקד תיירותי כה פופולארי הוא היותה המפלט היומי המושלם מן העיר. קסמה טמון בשיטוט ברחובות עמוסי חנויות העתיקות וגדושי התוצרת המקומית; בטיול לאורך קו המים במדרחוב הססגוני, וצפייה בהופעות הרחוב של סופי השבוע בחודשי האביב והקיץ; בדגימה מן המאכלים המקומיים, ביניהם מנת הדגל של דאן-שוויי - "אה-גיי" (ah-gei בסינית 阿给) - מעין כיס טופו ממולא אטריות זכוכית ומטוגן, מוגש בתוך סוגים שונים של ספק רוטב ספק מרק סמיך; בלגימת תה קר מול השקיעה – מן היפות באי - הסגירה המושלמת ליום לפני השיבה אל הבטון העירוני.

גיחת חובה נוספת בת יום או יומיים אל מחוץ לטאיביי היא העיירה הקסומה ג'יו-פן (Jiufen בסינית 九份, תעתיק מקומי jioufen). ג'יו-פן ("תשעה חלקים"), מרחק נסיעת אוטובוס של כשעה וחצי מזרחה מטאיביי, היתה עד תקופת צ'ינג כפר המאכלס תשע משפחות בלבד; המשפחות היו מתחלקות באספקה שהגיעה מהעיירה הסמוכה, ומכאן שמה. עיירת ההרים שוכנת על קו החוף של האוקיאנוס השקט, מה שהופך אותה לנקודת תצפית אטרקטיבית על האזור. קסמה של ג'יו-פן טמון בתחושה הנוסטלגית שהיא מעניקה בשיטוט בה; הסימטאות הצרות ובתי התה המשובצים בהן משרים על המבקרים תחושה של נסיעה בזמן אל עיירה סינית היישר מן המאה ה-19. העיירה הפכה מוקד נהירה תיירותית מאז ששמשה כאתר לצילומי הסרט "עיר של עצב" של הבמאי הטאיוואני המחונן הואו ס'יאו-סיין (Hou Xiaoxian 侯孝贤). שיטוט בסמטאות הקסומות, ביקור בגלריות האמנות הפזורות בה, טעימה מן המאכלים המקומיים, ישיבה באחד מבתי התה עם המבט לים – כל אלה הופכים את ג'יו-פן לטיול-יום מיוחד במינו. יש אף הלנים בה את הלילה באחד מן ההוסטלים הנעימים הפזורים בין סימטאותיה שנבנו עת הכיבוש היפני, ושבים אל ההמולה האורבאנית רק למחרת.