שכנות טובה בין הודו לסין לא תושג רק בכוונות טובות

פחות משבוע לציון יום השנה ה-60 לכינון היחסים הדיפלומטיים בין הודו לסין, הכריזה ממשלת הודו כי בכוונתה להעביר פיצויים לממלכת בהוטן ולמדינת סיקים כדי להתחיל מהר ככל האפשר בעבודות על הכביש הביטחוני האסטרטגי אשר חוצה את שני האזורים. ייתכן כמובן שסמיכות הזמנים בין שני האירועים – יום השנה לכינון היחסים הדיפלומטיים ובניית הכביש – אינה אלא צירוף מקרים. עם זאת, מטרת הפרויקט הזה, שמשרד ההגנה ההודי הוא הקבלן המבצע שלו, היא לשפץ את כביש ההגנה הלאומית שמטוסי קרב הודיים יכולים להמריא ממנו ולנחות עליו. הבחירה בתקופה הזאת דווקא להתחיל בעבודות, יכולה להוכיח לכל הפחות שהגופים הרלוונטים בהודו אשר מובילים את הפרויקט הזה אינם רואים את ההכרח ביצירת אווירה "הרמונית" לציון 60 שנה לכינון היחסים בין שתי המדינות, ולדחות אותו ולו בכמה ימים בודדים.

על פי סקר שערך מכון המחקר האמריקני פיו, בשנת 2005 החזיקו 56% מתושבי הערים בהודו בגישה אוהדת כלפי סין לעומת 20% שהחזיקו בגישה לא אוהדת אולם בראשית 2009 עלה ל-39% מספר התושבים שאינם אוהבים את סין, ומספר אוהבי סין ירד ל-46%. כל הנתונים האלה נאספו עוד לפני הדיווחים הלא אוהדים ואפילו השקריים של התקשורת ההודית על סין, אשר החלו במהלך שנת 2009. אחרי שנה של התססה בתקשורת ההודית נגד סין ה"פולשת" ו"חורשת המזימות", קרוב לוודאי שהנתונים האלה רק השתנו לרעתנו.

^{הנשיאים הו וסינג בפגישתם בשנת 2005}

האם בחלוף 60 שנים לכינון היחסים הדיפלומטיים בין סין להודו, קשרי שתי המדינות צריכים לחוות שוב את השפל שהם חוו בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה? זאת אף על פי שהיקף המסחר בין שני הצדדים נמצא במגמת עלייה חדה ואף על פי שמנהיגי שתי המדינות ודיפלומטים משני הצדדים מדגישים בהזדמנויות שונות את החשיבות וההכרח של קשרי הידידות בין השתיים. ראש ממשלת הודו מנמוהן סינג אמר בעבר כי "אם סין והודו ישלבו ידיים, ביכולתן לשנות את העולם", אך העובדה המצערת היא שהבסיס הציבורי ליחסים בין שתי המדינות הולך ונשחק בידי ה"רעשים" הנשמעים חדשות לבקרים מעל שמי רכס ההימאליה. כעת איש כבר אינו תולה תקוות גדולות בכך שיחסי שתי המדינות ישובו למצב שבו היו מיד אחרי כינון היחסים הדיפלומטיים בשנות ה-50, אז נהוג היה לומר: "הסינים וההודים אחים הם".

אז מה למעשה הסיבה שמביאה לידי ההתרחקות ההולכת ומעמיקה בין שתי המדינות? האם זאת משום ההמולה התקשורתית המונעת מכוונות זדון? חוששני שהסברה הזאת מפריזה בהשפעה של התקשורת וממעיטה ברוח המקצועית שלה, אך אנו חייבים להכיר בעובדה אחת – איש לא יקרא עיתונים אם אלה לא יצליחו למשוך את הקוראים. מנקודת מבט זו, תקשורת היוצרת מהומה מסוגיות שנויות במחלוקת במטרה למשוך קוראים אינה תופעה ייחודית להודו בלבד.

האם קבוצות אליטות שונות מחוץ לתקשורת ההודית מעוניינות להרוס את קשרי הודו סין במזיד מתוך מניעים אינטרסנטיים צרים? האם סוחרי נשק למשל יכולים להציג עצמם בעיני הציבור כגיבורים מגיני המולדת כדי להשיג עוד תקציבי רכש? האם פוליטיקאים מקומיים הפועלים באזור הגבול עשויים לשלות עוד תקציבים פדרליים? הכול אפשרי, אך אין די בכך. בסופו של דבר, כל אליטה אשר זוממת נגד מדינה אחרת ומוליכה שולל את בני עמה שלה, תתקשה מאוד להגשים מזימה מעין זו הן מבחינת העלות הכספית והן בשל היעדר הטכנולוגיה המתאימה.

האם ייתכן כי תקריות הגבול בין שתי המדינות בשנת 1962 גרמו להודו לשמור טינה עד ימים אלה? אם אכן כך, הרי שהגישה ההודית כלפי סין הייתה צריכה להיות שלילית באופן עקבי, והיחסים בין שתי המדינות לא היו אמורים להתדרדר בהדרגה אחרי שכבר עלו על דרך המלך בשנים הראשונות של המאה ה-21, ולהגיע עד למצב הנוכחי של מלחמה תקשורתית.

את הסיבה המהותית למתיחות בין סין להודו צריך לחפש במחוזות אחרים. שתי המעצמות האסיאתיות שאוכלוסייתן גם יחד מונה 2.3 מיליארד נפש חוות בפעם הראשונה זה 60 שנה צמיחה כלכלית מסחררת שנמשכת כבר שנים רבות ברציפות בשתי המדינות. הפועל "עולות" הוא הפועל הנפוץ ביותר שאפשר למצוא בדיווחים השונים אחרי שני השמות "הודו" ו"סין" – "סין עולה", "הודו עולה" – כך אנו שומעים בכל מקום. התפיסה של שתי המדינות, אשר מעמדן הולך ומתחזק וביטחונן העצמי הולך וגובר, הן את עצמן והן את הסביבה הקרובה שלהן ואפילו את העולם כולו, משתנה מיום ליום. הנטייה להקשיח עמדות בתהליך השינוי הזה רציונאלית לחלוטין.

שטחן של מדינות, המיקום הגיאוגרפי שלהן והמשאבים הטבעיים שלהן קבועים ואינם ברי שינוי. כך גם גורמים כגון האוכלוסייה, המערכת הפוליטית והתרבות, אשר נשארים יציבים לאורך זמן. גורמים אלה הם גורמים מהותיים בעיצוב התפיסה האזורית והעולמית של המדינות. אולם גורמים משתנים כגון החזקה בנשק גרעיני, בטילים מונחים לטווח ארוך ובחלליות מאוישות עשויים להביא לידי שינוי כבד משקל בהתנהגותה של מדינה כלשהי כלפי חוץ. חוששני כי הסיבה לשינוי הגישה של הודו וסין בדרך שבה האחת רואה את רעותה טמונה בדיוק כאן. בתהליך ההתחזקות של שתי המדינות, קשה להימנע מחיכוכים והתגוששויות.

אחרי 60 שנה שבמהלכן שתי המדינות התחזקו, צברו ביטחון עצמי והתמלאו בתחושת סיפוק ורוממות רוח, הקשרים ביניהן כנראה לא ישובו למצב שהיו בו בשעתו, אז סיפקו שתיהן תמיכה מוראלית האחת לרעותה כמו שני חולים חלשים שזה עתה החלימו ממחלה קשה. מבחינת היחסים בין הודו לסין, הקריאות לשיתוף פעולה דו-צדדי כדי להקים במשותף סדר עולמי פוליטי וכלכלי חדש מעידים על אופטימיות ועל חשיבה כוללת. אולם מנקודת מבט ריאליסטית ופרגמטית, עמדות המונעות מהמחלוקות ההדדיות ארוכות הטווח ואשר מייחסות חשיבות גדולה להתעצמות הכוח רק הולכות ומתחזקות.

בשורה התחתונה, חיבה הדדית אף פעם אינה הבסיס לקשרים הדדיים יציבים. כך גם הקשרים בין סין להודו – אין די אך ורק בכוונות טובות מצדך ובשאיפה לכוונות טובות גם מהצד השני כדי לתחזק את הקשרים ההדדיים. יש לקחת בחשבון את השיקולים המדוקדקים של כל צד כלפי עצמו וכלפי האחר. אחרי ככלות הכול, שכנות טובה תובטח רק אם הגדר המפרידה בין השכנים תהיה איתנה דיה. פירושו של דבר שכאשר מביאים לשכן כיבוד, צריך לשמור היטב על הגדר המפרידה בין הבתים. וכמובן, אסור לחשוב כל הזמן איך לבנות את הגדר שלך בתוך החצר של השכן.

הכותב הוא מומחה ליחסים בינלאומיים באקדמיה הסינית למדעי החברה. המאמר התפרסם באתר סינהואה