טאיצ'י צ'ואן

ברוס לי, או בשמו הסיני לִי סיָאוֹ לוֹנְג, נחשב לאיש הרוח ואמן הלחימה החשוב והמפורסם ביותר של המאה ה-20, זה שהעלה את התרבות הסינית העשירה ואת מסתרי אמנויות הלחימה אל לב התודעה הציבורית במערב. לי שלט במגוון רב של שיטות לחימה ובתורות הפילוסופיות העומדות בבסיסן, והיה ללא ספק אוונגרד ופורץ גבולות בתחומו. בנוסף, העובדה שהוא הציג את אמנות הקונג פו בפני המערב והיה לשחקן הסיני הראשון בהוליווד הקנתה לו מעמד של גיבור לאומי, המאסטר הבלתי מעורער של אמנויות הלחימה מהמזרח. הקריירה שלו שידרגה את הפופולריות של ז'אנר סרטי אמנויות לחימה והציתה עניין באמנויות לחימה סיניות בקרב העולם המערבי.

את הקריירה המפוארת שלו חב ברוס לאביו, לי הָאי צ'וּ'אָן, שהחל לחנך את בנו עוד מילדות על ברכי תורת הטאיצ'י צ'ואן (Taiji Quan בסינית: 太极拳). למעשה תורת הלחימה אותה פיתח ברוס לי, "הדרך של האגרוף המיירט" (Jiequan Dao בסינית: 截拳道) מושתתת על עקרון שני הקטבים המנוגדים- היין והיאנג, העומד בבסיסה של אמנות הטאיצ'י.

 
  ^{אמנות הטאיצ'י משלבת בתוכה תאוריות לחימה, פילוסופיית רפואה והגות סינית עתיקה}

המסורת הסינית מייחסת את המצאת הטאיצ'י לקיסר הצהוב, אביה המייסד של האומה הסינית, שפיתח את תורת הלחימה לפני יותר מ-4,000 שנה כתוצאה מהארה שחווה בעת שהתבונן בנחש ועורב נאבקים זה בזה. הטאיצ'י צ'ואן נחשב לאמנות לחימה שמבטאת את החוקים הקוסמיים של זרימת האנרגיה ביקום, והיא משלבת בתוכה תאוריות לחימה ופילוסופיית רפואה יחד עם מחשבה פילוסופית סינית עתיקה. העקרונות המנחים של תורת הטאיצ'י מגיעים מכתבים קדומים וקלאסיקות כגון ספר התמורות וספר הרפואה של הקיסר הצהוב. בנוסף, במהלך ההיסטוריה הארוכה של התפתחותה ספגה התורה גם השפעות ואלמנטים רבים מההגות הדאואיסטית והקונפוציאנית. מכאן שהיא נחשבת לאחד מעמודי התווך של הזהות והתרבות הסינית המסורתית.

ביסודו, נחשב הטאיצ'י לאמנות לחימה מדיטטיבית שמשלבת בין טכניקות הגנתיות והתקפיות כאחד, אם כי הלחימה עצמה איננה אלא רק אמצעי עזר בדרך למטרה הראשונית של טיפוח העצמי, שיפור איכות החיים והשגת הכלים הנחוצים להתמודד עם כל מה שהמציאות "מנחיתה" עלינו ברוגע ובשלווה. בבסיס התיאוריה עומד הרעיון של הרכות גוברת על הקשיחות, השלווה גוברת על הכוחניות. הדרך לנטרל ולהכניע את היריב היא להיות קשוב מספיק כדי לדעת לנצל את הכוח שלו ולערער את מרכז הכובד שלו, תוך השקעה מינימלית של מאמץ, כאילו התנועה מתרחשת מעצמה. על מנת שזה יתאפשר, על המתרגל לרכוש את המיומנות והיכולת להניע את הצ'י (אנרגית החיים) ממרכז הגוף החוצה באמצעות המודעות, ולהכות ביריב באמצעות כוח המחשבה, במצב של שחרור פיזי ומנטלי מוחלט. עם השנים התפתחו סגנונות שונים, כשהמוכרים ביניהם הם סגנונות היָאנְג, צֶ'ן, ווּ ו-סוּן. כל סגנון מורכב למעשה מסדרה או רצף מובנה של מספר תנועות כשהדגש הוא על איטיות, רכות, טבעיות ואצילות. הרעיון הוא שהמתרגל אמור לנוע בצורה רכה ואיטית ככל האפשר, בדומה לתנועתם של מים זורמים.

^{סגולות של שמירה על הבריאות ואריכות ימים}

מאז הקמתה של הרפובליקה העממית של סין, מנסה הממשלה הסינית לקדם בעיקר את הסגנון המקוצר של הטאיצ'י, שהפך לסגנון המועדף בתוך סין ומחוצה לה. בנוסף, בשנת 1956 נערכה הפשטה בסגנון היאנג, ונבחרו מתוכו 24 תנועות שנחשבו לקלות ונוחות יחסית לביצוע, וכך הוא למעשה הפך לסגנון 24 התנועות המוכר כיום. מאז שנת 2006, הממשלה הכריזה על אמנות הטאיצ'י כאחד מהנדבכים המרכזיים של המורשת הרוחנית בסין.

מחקרים רבים מוכיחים כי לטאיצ'י יתרונות יוצאי דופן בשמירה על הבריאות הגופנית והנפשית כאחד. לשילוב המיוחד בין נשימה נכונה, תנועה ומדיטציה יש השפעה ישירה על תפקוד מערכת העצבים המרכזית, אשר מעורבת בכל הפעולות המתרחשות בגוף האדם. מכאן שתרגול על בסיס יומיומי ולאורך זמן יביא לחיזוק מערכות ההגנה הטבעיות של הגוף, והוא נמצא יעיל במיוחד בריפוי ובמניעה של מחלות רבות, כגון לחץ דם גבוה, דלקות פרקים בעיות במערכת העיכול, מחלות לב, ריאה, כבד, כליה, ומחלות נפשיות שונות.