120 שנה להולדתו של מאו

סין מציינת היום (26 בדצמבר) 120 שנה להולדתו של מאו דזה-דונג. המנהיג המנוח נולד בשנת 1893 ונפטר ב-1976, בגיל 83. הוא חרט את שמו על דפי ההיסטוריה הסינית כמו שרק הבולטים בקיסרי סין עשו לפניו, ולאחר מותו הפך לאייקון תרבותי. בניגוד לתדמיתו הנפוצה במערב, בסין עצמה מתגלה תמונה מורכבת ומסובכת יותר של היחסים בין הסינים למאו.

דמותו של המנהיג הסיני העסיקה ביוגרפיות מהללות וביקורתיות, לצד ספרים וסרטים רבים מספור. מחקרים וספרים עסקו במאו הפילוסוף, המרקסיסט, הפוליטיקאי, הכלכלן והמצביא, וביקשו לגלות צדדים חדשים שטרם נידונו.

תפיסת עולמו של מאו, שהעלתה על נס מאבק מעמדות ומהפכה תמידית, נראית לא רלוונטית במערכת הפוליטית הנוכחית. עם זאת, על אף שמורשתו של מאו נדחקה הצידה במהלך הרפורמות הכלכליות שהנהיג דנג סיאו-פינג, המפלגה הקומוניסטית לא זנחה את מורשתו של מאו, לפחות לא מבחינה הצהרתית.

רבים מתושבי סין ממשיכים לראות במאו דמות מופת וגיבור לאומי שעמד נגד כוחות האימפריאליזם הזר וסיים מאה שנים של השפלה. רגשות אלו רק זוכים לחיזוק על רקע ההתגברות בדיווחים על שחיתות, מחירי דירות גבוהים ופערי עושר ההולכים וגדלים. כל אלו, טוענים מעריצי מאו, לא היו בתקופתו של המנהיג הנערץ.

ליו יאן-חאן בן ה-59 מחוביי, מתגעגע לתקופה של מאו, אותה הוא רואה כצודקת חברתית ומוסרית יותר. "בחברה שלנו אז, לא היה פער עצום בין עשירים לעניים. שחיתות והדרדרות מוסרית, התמכרות לסמים וזנות – זה בלאגן אחד גדול. הם צריכים ללמוד מחדש ממאו לתקן את הדברים המסוכנים האלו".

מעניין לציין, כי כיום בסין קיימת תופעה של סגידה דתית למאו כמו גם האלהתו. מקורות ההערצה למאו דזה-דונג נובעים מההערצה לחכמים הקונפוציאניים, כמו גם משלושת העקרונות שלא נס ליחם, שהניחן בהן זוכה להערצת ההמונים: תרומה לעם, מוסר גבוה וכתיבת יצירת מופת. תפילותיהם של המאמינים נוגעות במיוחד ביחסים בינאישיים ובנושאים הנוגעים לחברה המשתנה: הפער בין העשירים לעניים ותופעות של חוסר יציבות בחייהם. בשל כך, ניתן להגיד כי האמונה במאו מתגלמת בצדק ובביקורת חברתית. דומה שמאו הפך לסטנדרט ערכי, שהתקבע בעיני ההמונים כסמל רוחני לצדק, שוויון וביטול הפער בין עניים לעשירים.

^{עמדת סגידה ביתית למאו דזה-דונג}

סקר שבוצע לרגל 120 להולדתו של מאו על ידי העיתון "גלובל טיימס" המקורב למפלגה העלה תוצאות מענייניות. מבין משתתפיו, השיבו 85% כי השיגו של מאו עולים בחשיבותם של שגיאותיו. במקביל, 90% אמרו שההישג הגדול ביותר של מאו הייתה הקמתה של אומה עצמאית. מנגד, 80% רואים במהפכת התרבות את השגיאה הגדולה ביותר של המנהיג, בעוד ש-60% בחרו ב"קפיצה הגדולה קדימה" כטעותו העיקרית.

על פי תוצאות הסקר, נראה שצעירים וכן אלו שזכו לחינוך אקדמי נטו להיות ביקורתיים יותר כלפי מאו. עם זאת, משיבים מבוגרים בגילם ובעלי השכלה תיכונית ומטה גילו הערצה רבה יותר למנהיג המנוח. אחת מהסיבות האפשריות לנוסטלגיה למאו דווקא בקרב קבוצה זאת, היא פערי העושר ההולכים וגדלים.