דת מאו: מתפללים לברכה

מאת: לי סיאנג-פינג תרגום: סי סיאוצ'י ותרצה ערב

סינים מנסים בדרך כלל להימנע משאלות ונושאים כבדי משקל המשפיעים על חייהם - נושא הדת, למשל, לא מקבל את הבנת הציבור או תמיכה חברתית. אך לא ניתן להכחיש כי שלושים השנים שחלפו מאז החלת הרפורמות והדלת הפתוחה חוללו שינוי עמוק בדת ובמנגנונים הדתיים של הסינים.

בשנת 2008 ערך מכון הסקרים לינגדיין מדגם מרובד העוסק בשאלת הדת ב-40 ערים שונות ברחבי סין (ביניהן בייג'ין, שנחאי, גואנג-ג'ואו ו-ווהאן). על פי המדגם, 12.1% מהסינים תולים לוחות זכרון לאבות המשפחה בבתיהם, 11.5% מתפללים לפסלי מאו, 9.9% מתפללים לפסלים בודהיסטיים, ואילו 9.3% ו-8.8% מהסינים מתפללים לאל הכסף ואל האדמה בהתאמה.

ממצאים אלו מצביעים על כך שבעידן הנוכחי הסינים מחפשים אמנם אחר נוחות חומרית, אך הם מעולם לא הניחו מאחור את החיפוש אחר הדת. ניתן לחלק את האמונה בסין לשתי תופעות, לשתיהן מקום של כבוד בעולם הדתי: הסגידה לאבות הקדמונים והאמונה בחכמי האומה. אף על פי ששתי התופעות מלוות את סין כבר מן העת העתיקה, אין ספק שבמהלך ה-30 השנים האחרונות, מאז החלת הרפורמות ומדיניות הדלת הפתוחה, קיבלו אלה משמעויות חדשות הנוגעות לחיי הרוח בעידן המודרני. תופעה שיש לשים אליה לב במיוחד היא "האמונה במאו דזה-דונג", אשר לה קשר הדוק לשינויים החלים בסין, ובהם זכויות ודמוקרטיה, חוזקו של העם הסיני, צדק חברתי, ואף טיפוח רוחניות קשורים באופן הדוק לרפורמות, ועל כל סיני לחשוב ברצינות על משמעותה של אמונה זו.

מבין הדתות הקיימות בסין המודרנית, דת מאו הייתה תמיד תופעה מוזרה למדי. מקורות ההערצה למאו דזה-דונג נובעים מההערצה לחכמים הקונפוציאנים, כמו גם משלושת העקרונות שלא נס ליחם, שהניחן בהן זוכה להערצת ההמונים: תרומה לעם, מוסר גבוה וכתיבת יצירת מופת. לקונפוציוניזם המסורתי רבדים רבים – פוליטי, פילוסופי, אתי, יומיומי ודתי – ובגלל הקשר ההדוק בין הקונפוציוניזם לתחומי ידע אלה, העם מפתח הערצה לאישים יוצאי דופן בפוליטיקה, פילוסופיה, דת או אתיקה. מכאן, מקורותיה של האלהת מאו נובעים מהתרבות הסינית שלאחר הרפורמות והדלת הפתוחה מצד אחד, וההכרה והבלבול ברובד הדתי מצד אחר.

בשנות ה-80 של המאה ה-20, שנים ספורות לאחר מהפכת התרבות, ירד מאו דזה-דונג ממזבח הקדושה; אך 30 שנה מאוחר יותר חזר מאו אל המזבח. בכל מקום אפשר למצוא את פסלי מאו: מקדשים בודהיסטיים, טאואיסטים או עממיים, מזבחות לאל האדמה או לאל המטבח. במקומות מסויימים אף הקימו ביתני תפילה המיועדים מפורשות להדלקת קטורת לכבוד "היו"ר מאו". המתפללים למאו מבקשים קידום בעבודה, עושר, בטחון, קבלה לאוניברסיטה, חיים רגועים, ואף קוראים לחשיפת מעשי שחיתות.

^{מימין לשמאל: אל העושר, בודהא, גואן-יין ומאו דזה-דונג במנזר התלוי שליד דה-טונג}

לא ניתן להכחיש כי המאמינים בדת זו רוחשים כבוד עמוק למאו דזה-דונג ומנציחים את זיכרו. אולם הם גם מדליקים קטורת, מתפללים, כורעים אפיים, כורעים ברך או מעניקים לו מתנות; הם משתמשים בכל הדרכים המסורתיות להבעת בקשות לחיים אידילים או ביקורת על חייהם הנוכחיים. תפילותיהם נוגעות במיוחד ביחסים בינאישיים ובנושאים הנוגעים לחברה המשתנה: הפער בין העשירים לעניים ותופעות של חוסר יציבות בחייהם. האמונה במאו מתגלמת בצדק ובביקורת חברתית. דומה שמאו הפך לסטנדרט ערכי, שהתקבע בעיני ההמונים כסמל הרוחני לצדק, השיוויון והפער בין העניים לעשירים.

האמונה במאו אוצרת בחובה יחסי כוחות חברתיים רבים מספור ויש לה תשוקות מציאותיות עמוקות. אנשים בעלי מעמדות, זהויות וסמכויות שונים מממשים את האמונה במאו, בכמויות ומספרים אינסופיים. זוהי דת מסובכת ועשירה בתוכן.

האזרחים הפשוטים מבקשים ממאו ברכה, בריאות, כסף, מזלות או לחילופין שישמור על בריאות ילדיהם. בקשות אחרות יכולות לנגוע בפוליטיקה, יחסי כוחות ומעמד, כמו גם ציפייה לעתיד אידילי או ביקורת על ההווה. אלה המשלבים בין בקשות דתיות וריאליוּת, מכניסים את האמונה לרבדים לא דתיים או ליחסי כוחות, ומשנים את צורתה של הדת.

מבחינה סוציולוגית, המאמינים במאו מסתירים את אמונתם מהכלל. הסיבה המהותית לכך היא הפיכת האמונה לעניין פרטי. אף על פי שניתן לראות כיום את מאו והאמונה בו בכל מקום, אין קשר בין מאמין אחד למשנהו, כלומר, אין קשר חברתי כלשהו בין המאמינים. האמונה בחכמים בעידן הנוכחי היא למעשה אמונה פרטית של האדם, בינו לבין עצמו, ולכן לא הפכה מעולם לאמונה קבוצתית.

זוהי מהותה של האמונה במאו; הפיכת מנגנוני האמונה, כמו גם את האמונה עצמה, לדבר אישי. מגמה זו גורמת לכך שהמאמינים לא יכולים להקים מוסד דתי מאוחד. לכן האמונה במאו גם לא מלווה בקדושה – זוהי אמונה המבוססת על כוח, או בוריאציה אחרת, כח עם אמונה. הניחוח הפרטי חזק מאוד באמונה זו, ואילו הדתיות שבה נחלשת.

חזרתה של מסורת הסגידה לחכמים ולאבות המשפחה היא לכאורה עדות לפוסט-מודרניזם המקבץ סביבו את בעיותיה של סין. אפשר לומר שתופעת האמונה במאו היא המשך ישיר למסורת הסינית העומדת בבסיסה של החברה הסינית המודרנית. אך לגבי הסינים המודרנים, נראה כי היא מסמלת את "האמונה באמונה" של הסינים כיום.

במרכז ה-"אמונה" של הסינים עומדים בדרך כלל קשרי אדם-אלים או אדם-אדם, ובין עקרונותיה החשובים אפשר למנות דת, מוסר ואף כוח. במובן זה, דרך האמונה של יחסים אלה אינה אישית או כפי שנוהגים לומר, קיבוצית, אלא נמצאת תחת שליטת המשפחה, המוסר, התרבות ויחסי הכוחות. מכאן, אף על פי שהיא מתבססת על התהליכים שעוברת החברה הסינית, ובהם יחסי הכוחות ויחסי תועלת, גם היחסים ההדדיים והמסובכים בין המשפחה, החברה והמוסר מקבלים מקום חשוב. הדת עצמה, לעומת זאת, נמצאת במקום השני בחשיבותו. מכאן, העובדה כי המאמינים שייכים למעמדות חברתיים שונים מוכיחה כי אלה נתונים במרדף אחר סוגים שונים של תועלת וכוח.

העיסוק באמונה במאו היא הגרסה המודרנית ל"לימודי פוליטיקה דתית". לימודים אלה מצביעים על כך שהאמונה במאו וההבטים הקשורים אליה הם "מטאפורה", המובילה לניתוח וביקורת על תופעות מודרניות כמו המדינה, פוליטיקה וכוח. מ"דת מאו" אפשר להבין באופן היסודי ביותר את העקרונות העומדים בבסיס החברה הסינית, הכוח הפוליטי בסין ואף את בעיית תקפוּת הרפורמות. מסיבה זו, "הפוליטיקה הדתית" נחקרת גם במסגרת מדעי המדינה וגם במסגרת הסוציולוגיה של הדת.

אך על האנשים להתפכח מהאמונה ב-"בודהיזם+מאו". יכול להיות שה"אמונה האדומה" תהפוך לאמונה העממית האהובה על האזרחים הפשוטים. ובנוגע לקשרים והשילוב בין האמונה במאו, לאמונה הפוליטית, העממית או הדתית – יכול להיות שנפתחת בפני האמונה בסין המודרנית דרך מסתורית חדשה.

^{הכתבה התפרסמה במגזין החדשות "נאן-פנג צ'ואנג". הכותב הוא מרצה באוניברסיטת שנחאי, ראש מכון המחקר לדת וחברה באוניברסיטת שנחאי ומחברם של ספרים העוסקים בדת בסין}