מאת: CRI תרגום: תרצה ערב עריכה: סוּ' גֶ'ה-פִּינְג
הצ'ין (בסינית: "הצ'ין העתיק") הוא כלי הפריטה הסיני העתיק ביותר. בעבר, ניתן היה לתמצת את התרבות הסינית באמצעות הצ'ין, השח, הקליגרפיה והציור, אך ראש וראשון בהם הוא הצ'ין. מאז תקופת השושלות הדרומיות והצפוניות (420-589 לספירה) ועד שושלת צ'ינג (1644-1912) נשמרו למעלה ממאה סוגים של רשימות תווים לצ'ין, 3000 שירי צ'ין ומסמכים רבים הנוגעים לנגני הצ'ין, תורותיו, ייצורו ואמנותיו. בזכות מורשתו העשירה הוא ראוי לעמוד בראש כלי הנגינה הסיניים. ב-7 בנובמבר 2003, הכניס אונסק"ו את הצ'ין אל הרשימה השלישית של "יצירות מופת של המורשת האוראלית והלא-חומרית של המין האנושי".
האזכורים המוקדמים ביותר של הצ'ין מופיעים בספר השירים (מאות 11-5 לפנה"ס) ובספר המסמכים (המאה ה-6 לפנה"ס). בספר המסמכים נכתב: "הקיסר שוּן פרט על צ'ין בן חמישה מיתרים, שר את שיר הממלכה הדרומית, והארץ שָקְטה". מכאן ניתן להבין שבתחילה היו לצ'ין חמישה מיתרים. בשושלת ג'וֹאוּ (1122- 256 לפנה"ס) היו לו כבר שבעה מיתרים. בספר "על אודות המנהגים" שכתב יִינְגְ שַאו משושלת הַאן המזרחית (202 לפנה"ס-220 לספירה) נכתב: "שבעת המיתרים נתוו על פי שבעת הכוכבים. המיתר הגדול הוא השליט, והקטן הנתין. המלך וֶון והמלך ווּ הוסיפו שני מיתרים על מנת לאחד בין הנתין לשליט". בתקופת שלוש הממלכות התקבע מבנה של צ'ין בן שבעה מיתרים ו-13 מתגים וזה הכלי שמיוצר עד היום.
1 2 3 4 
