מבין שלל כלי הנגינה הסיניים, צליל הצ'ין הוא המיוחד ביותר. הוא לא מייבב בנגינתו כמו האֶרְהוּ, אך הוא מעודן ומרגש ממנו; צליליו שמחים פחות מצלילי הגֶ'נְג, אך הם מתונים, עמוקים ואיתנים יותר; הוא אינו ראוותני כמו הפִּיפָּה, שצליליו חדים כפנינים גדולות וקטנות הנופלות על קערה מאבן ירקן. הצי'ן עדין ומאופק, ודי באצבעות רגישות כדי לשלוט ברוגע במהירות ובכבדות הצלילים. בשל אופי צליליו הוא אינו מתאים לנגינה בהרכבים, אלא משמש ככלי סולו מובהק. הכלי היחיד שיכול להתלוות אליו הוא הסְיַאו (חליל במבוק ארוך), שהעמימות והמרמור המובלע של צליליו משתלבים בצורה משוחררת עם האלגנטיות של הצ'ין, ובדיוק בשל כך הוא זוכה לאהדה בקרב משכילים ואנשי ספר.
לצ'ין שתי צורות נגינה עיקריות: כחלק משיר או כמנגינת סולו. לפני שושלת צ'ין, מלבד הופעותיו בטקסים שונים, הוא היה אהוד בעיקר בקרב המעמדות הגבוהים. לאחר שושלת צ'ין התחבב גם על העם. בשושלת ג'ואו, לעתים קרובות ליווה הפיפה את השירים, ואלה כונו "שירי מיתר", שהפכו החל בשושלות טאנג וסונג ל"שירי צ'ין".
בתקופת האביב והסתיו והמדינות הלוחמות (772-221 לפנה"ס), הצ'ין התקבע כבר ככלי סולו, כפי שמספרת האגדה על בּוֹ-יָה שניגן בצ'ין לאוזני דְזְה-צִ'י. באותה תקופה בין המפורסמים שבאמני הצ'ין ניתן למנות את ג'וּ'אן ממדינת ווי, קְוַאנְג ממדינת גִ'ין, וֶון ממדינת גֶ'נְג ונַאנְג ממדינת לוּ. על שירי הצ'ין המפורסמים מאותה תקופה נמנים: "ההר הגבוה", "מים זורמים", "הפסיון שעף עם שחר" "אביב שטוף שמש", "שלג לבן" ועוד.
1 2 3 4
