אחות גדולה, אחות קטנה

במהלך עשר שנים, משנת 1939 ועד 1949, התגוררו בשנחאי בני משפחת ששון, משפחתה של וֵרה ששון. הם הגיעו לשם על מנת להימלט ממה שעתיד להתגלות כשואת היהודים. הם נטשו את ביתם ואת חייהם באוסטריה מבלי להביט אחור, ואף על פי הקשיים בהם נתקלו במדינה הזרה החדשה הם נתקבלו בהכנסת אורחים חמה. בתוך הסמטה הקטנה שבה התגוררו בשנחאי משפחות שכנות הלכו והפכו לחברים, ועשר השנים שעברו על משפחתה של ורה היו טובים ורגועים.

אוסף תמונות בשחור לבן שצולמו בשנת 1947 – זהו הזיכרון שנשאר לוֵרה מאותן שנים של מערכת יחסים קרובה וחמימה עם שכניה הסיניים. לפני שישה חודשים, טחבה ורה את התמונות לכיסה, ולמרות שכבר חולף עליה העשור השמיני לחייה, שמה את פעמיה לשנחאי בפעם השלישית כדי לחפש אחרי אותם שכנים חברים.

ריקשה פרטית

ורה הגיעה לשנחאי בשנת 1939 מאוסטריה בגיל שמונה חודשים כשהיא עטופה בזרועות הוריה. הם התגוררו ברובע הונגקואו, ברחוב קונמינג ארבע מאות עשרים ושלוש, סמטה מספר ארבע. בתוך חלקת האלוהים הקטנה הזו שלהם, הקים אביה של ורה עסק למסחר בעורות, ורמת החיים המשפחה החלה אט אט להשתפר.

באותה התקופה, באותה סמטה צרה בבית מספר שמונה, גרה משפחתו של ג'ואו ג'ה-ג'י. ג'ואו היה יליד 1913. הוא למד בבית ספר תיכון ממשלתי בצעירותו ועל כן דיבר אנגלית בצורה שוטפת. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, הלך לעבוד במפעל לסיגריות מס' 3 של שנחאי. באותה העת היה כבר ג'ואו אב לשלושה ילדים, ואשתו הרתה שוב. הוא היה המפרנס היחיד במשפחה וכל בני ביתו נסמכו עליו; חייהם לא היו חיים של מנוחה ונחלה כלל וכלל.

הדבר לא מנע מג'ואו להיות אדם חם וחביב אל הבריות. לעתים קרובות הוא לקח על עצמו את תפקיד המתורגמן השכונתי. מאחר והיה כמו מֶגָשר לשוני, הזדמן לו לפתח קשרי ידידות עם אביה של ורה, והשנים הפכו לחברים טובים.

ורה הלכה והתבגרה. בגיל 8 היא החלה ללמוד בבית הספר היסודי הוּאוֹשָאן, כמו רבים אחרים מילדיהם של פליטים יהודים שלמדו שם. יום אחד יצאה אל בית הספר וגילתה שבפתח ביתה ממתינה ריקשה, במיוחד בשבילה. כשסיימה את יום הלימודים, אותה ריקשה חיכתה לה שוב, בדיוק בזמן, כדי להשיבה הביתה. בימים ההם הריקשות בשנחאי היו כמו המוניות של היום, והביקוש שעלה על ההיצע הפך את העיסוק לרווחי ביותר. אז מדוע מוכן היה נהג הריקשה להפסיד לקוחות אחרים לטובת הסעתה לבית הספר ובחזרה, שאלה את עצמה ורה. מאוחר יותר התבררה לה האמת והפיגה את חשדנותה: היה זה ג'ואו שהזמין בשבילה את הריקשה כמחווה של מארח לאורחת ממקום רחוק.

כך נסעה ורה לבית הספר כל בוקר במשך השנתיים שלמדה בשנחאי. היא לעולם לא נדרשה לשלם כסף לנהג הריקשה – ג'ואו שילם על הכל.

יחסי שכנות הדוקים

לג'ואו ג'ה-ג'י הייתה בת בשם ג'ואו הוי-ג'ן, שהייתה קטנה מוֵרה בשלוש שנים. הן היו שתי הילדות היחידות בשכבת הגיל שלהן, ולכן הפכו חברות טובות חרף מחסום השפה. ביתה של ורה היה להוי-ג'ן הקטנה כביתה שלה. תחילה היה ג'ואו לוקח את הוי-ג'ן אל ורה לשחק. אמה של ורה הייתה נוהגת לאפות לחמים טעימים אשר ריחם המתוק היה הופך את פיה של הוי-ג'ן למלא בריר. טעם הלחם הטרי שנימוח בפיה היה דבר שלא חוותה מעודה. מאז ואילך היא לא הזדקקה יותר לאביה שיקח אותה למשפחת ששון; ברגע שהריחה את ניחוחות האפייה מביתה של ורה, הייתה אצה-רצה לשם בהתרגשות.

אמהּ של ורה התייחסה להוי-ג'ן כאל בת בית. פעם אחת עשתה לה תסרוקת כמו של ורה: סירקה את שיערה מעלה עד לקדקודה וקלעה ממנו צמה מנופחת. הוי-ג'ן אהבה את סידור שיערה החדש עד כדי כך שכשעלתה על יצועה לא הסכימה לפרקו. היא פרצה בבכי תמרורים כאשר התברר שאמהּ לא מסוגלת לשחזר את התסרוקת.

           
^{ורה וג'ן-הוי בילדותן}

באחת מעונות החורף, נתנה אמהּ של ורה מעיל לבן מעור במתנה להוי-ג'ן. זו שמחה כל כך והתייחסה אל המעיל כאל אוצר ממש. (אחרי יותר מ-20 שנה, נתנה הוי-ג'ן את אותו מעילה במתנה לבתה שלה).

באותה העת ג'ואו ג'ה-ג'י אהב לצלם תמונות, ותמיד היה נושא עליו מצלמת 135 מילימטר. יום אחד בשנת 1947 הגיע אורח בית משפחת ג'ואו. ג'ואו ביקש מאותו פלוני לצלם כמה תמונות של שתי המשפחות. עד היום אפשר לראות בתמונות דהויות אלו את ג'ואו לבוש גלימת הצ'אנגשאן הארוכה (ביגוד סיני מסורתי לגברים, Chang shan, בסינית: 长衫), את ורה הישובה על יד אמה בתוך ריקשה, את הוי-ג'ן שעומדת מלפנים, מרכינה ראשה בביישנות. למרות שוֵרה עברה בימי חייה בין מקומות רבים ומדינות רבות, תמיד דאגה לשמור על התמונות האלו, תמונות של רגעים קפואים בזמן, של רגש בין שכנים חביבים.

עשר שנים של חוף מבטחים

גילה הצעיר של הוי-ג'ן לא אפשר לה להבין בדיוק מי הם אותם "פליטים יהודים" ומה הביא אותם לשנחאי. היום היא נזכרת בביתם של בני משפחת ששון, ואיך שהיה מקושט יפה, אבל גם איך שתמיד הייתה חסרה בו אווירה של חיים, כאילו התכוונו ללכת בכל רגע ולהשאיר הכול מאחור.

^{סמטה 423 כפי שהיא נראית היום}

בראשון לינואר 1949 עזבו ורה ומשפתה את שנחאי על מנת להתאחד עם קרובי משפחה. הוי-ג'ן לא חוותה פרידה מימיה ולא הייתה מסוגלת להבין את פשר העניין. היא לא ציפתה לפגוש אי פעם את ורה שוב. היא זוכרת כיצד אמה של ורה השאירה לה את כל בגדיה של בתהּ, ואיך שהשתמשה בהם כמה שנים טובות. גם את כלי הפורצלן השאירה למשפחת ג'ואו.

לאחר הפרידה, כתבו המשפחות זו לזו מכתבים רבים, אולם הם לעולם לא הגיעו ליעדם בשל טעות בכתובת וכל המכתבים הוחזרו למוען. באותו הזמן חלו בחייהן של שתי המשפחות תהפוכות ושינויים: משפחת ג'ואו עברה דירה, ומשפחתה של ורה המשיכה לנדוד ממקום למקום בחיפוש אחר קרובים אבודים.

ג'ואו ג'ה-ג'י מעולם לא הזכיר את העזרה שנתן לבני משפחת ששון בכל השנים, אפילו לבתו שלו. בזמן מהפכת התרבות היה ג'ואו ראש מחלקת כח העבודה והשכר במפעל בו עבד. תפקידו הגדיר אותו כאחד מ"בעלי השררה", שהיו שנואים ומוקצים במהלך התקופה הזו. הדבר הוביל ל"סימונו" ולענישתו בפומבי, עונש שעיקרו ביקורת ארסית והטחת עלבונות והאשמות. הוא לא העז להעלות על דל שפתיו את העובדה שיש לו חברים טובים יהודים.

באותו הזמן, נדדו ורה ומשפחתה במקומות שונים בעולם. אחרי שעברו בישראל ובאיטליה, הגיעו לבסוף לפלורידה שבארצות הברית שם נטעו יתד.

יש אנשים שאומרים שהגלות והנדודים ממקום למקום הם טבע שני ליהודים. אך משפחת ששון העידה כי במהלך כל השנים הארוכות בניכר, כשהחברה התייחסה אליהם כעלובים ואנשים דעלמא, הלוא שבעשרת השנים האלה בשנחאי חלפו עליהם העתים על מי מנוחות.

הוי-ג'ן הגיעה לפרקה והחלה לתהות מה עלה בגורלה של אותה ילדה זרה ועגולת עיניים מסמטת ביתה הישן.

שלושה מסעות חיפוש

בשנה שעברה ב-16 ליוני הייתה זו הפעם השלישית שורה הגיעה לשנחאי במטרה לחפש את ביתה הישן, בית מספר 4 בסמטה מספר 423 שברחוב קונמינג. היא הגיעה לחפש את בית ילדותה, כמו גם מה עלה בגורלו של "מר צ'ו" ומשפחתו. לאחר 60 שנה, כך נותר בזיכרונה שמו של ג'ואו .

ורה כבר הגיע פעמיים בעבר, בשנים 1989 ו-2006, אולם העלתה חרס בידה. כך רצה הגורל, ובאותה העת ובאותו המקום בדיוק הסתובב לו במקרה יוצר סרטים שחיפש השראה לסרט על יהודי שנחאי. הוא לפתע נתקל בגברת זקנה שנראית כאילו עושה את אותו הדבר, מסתובבת הלוך ושוב באותה סמטה ובוחנת בקפידה כל בית ובית, הלוא זוהי ורה.

הם החלו לשוחח וחשו סימפטיה איש אל רעהו. ורה הראתה לו את אחת מן התמונות הדהויות בשחור לבן שהיא תמיד נושאת עליה בביקוריה בשנחאי, בה נראה "מר צ'ו" כשהוא לבוש בצ'אנגשאן, נראה כמלומד ומעודן. בזמן שגוללה את סיפור משפחתה וסיפרה כיצד ג'ואו עזר להם בזמן שהותם בשנחאי, לא שיערה ורה עד כמה יעזור לה המפגש המקרי הזה.

השמועה על "הילדה שמחפשת את ה'דוד' משנחאי" עשתה לה כנפיים במדיה המקומית, וב-26 לנובמבר באותה שנה שודרה על ורה כתבה בטלוויזיה. בכתבה צפתה לא אחרת מאשר הוי-ג'ן שבאותו הזמן כבר הייתה בת יותר מ-70. היא נדהמה וקפאה על מקומה: האדם המופיע בתמונה בכתבה, הלוא הוא אביה! הוי-ג'ן נראתה כמו מים שלווים שהושלכה לתוכם אבן. בהתרגשות גדולה, ביקשה בו ברגע מנכדה שיתקשר למנהל מוזאון הפליטים היהודיים של שנחאי.

 כשוֵרה שזה מכבר שבה לארצות הברית קיבלה את הבשורה, היא נתמלאה שמחה עד אין קץ; שמחה שהתפוגגה מיד לאחר מכן כאשר הבינה שג'ואו הלך לעולמו בשנת 2001.

"אפשר לקרוא לך אחות גדולה?"

בסוף חודש נובמבר, בסיוע של מוזאון הפליטים היהודיים, דיברו ורה והוי-ג'ן פנים אל פנים בשיחת וידאו. אותן שתי ילדות רעשניות וצוחקות שנהגו לשחק יחדיו הביטו זו בפניה הזקנות של האחרת בתדהמה והתרגשות. ורה ציפתה ליום הזה שישים שנה.

הוי-ג'ן לבשה סוודר אדום וחדש שקנתה במיוחד. היא הייתה מתוחה עוד מליל אמש מכיוון שלא ידעה מה תגיד לורה ברגע שתראה אותה. הדבר היה ניכר על פניה.

"את עדיין זוכרת אותי?" שאלה הוי-ג'ן והראתה תמונות שלה מזמן שהייתה ילדה. כשראתה ורה את התמונה היא הצביעה על מסך המחשב ובכתה בהתרגשות, "זו את!"

הן דיברו ארוכות וורה ביקשה להודות להוי ג'ן ולכל משפחתה. הוי-ג'ן אמרה שכל אנשי השכונה עזרו זה לזה וגם משפחת ששון תמיד עזרה להם ושימחה אותם.

ממש לפני שניתקו את השיחה, שאלה לפתע הוי-ג'ן "ורה, זה בסדר אם אקרא לך אחות גדולה? יש לי רק שני אחים גדולים, ואין לי אחיות."

-"תמיד ראיתי אותך כאחות קטנה."

-"מתי תחזרי לשנחאי? ניפגש?"

- "הפעם אנחנו לא צריכות לחכות 60 שנה," ענתה ורה.