הרחק מאור הזרקורים

אף על פי שסין טיפחה קשרי ידידות טובים עם העם היהודי במרוצת ההיסטוריה, כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לסין היה תהליך ארוך ועקלקל. ביום ה-101 להווסדה של הרפובליקה העממית של סין בשנת 1949, שלח שר החוץ של ישראל דאז, משה שרת, מברק ברכה מיוחד הממוען לראש ממשלת סין, ג'וֹאוּ אֶנלָאי. במסמך זה הודיעה ממשלת ישראל כי היא מכירה באופן רשמי בחוקיותה של הממשלה החדשה. נוסף על כך, שרת איחל לעם הסיני שגשוג והצלחה בשם ממשלת ישראל. במברק תשובה להודעה מטעם ממשלת סין, הביע ג'ואו אנלאי בפני שרת את הערכתו נוכח ההודעה. גישושים חמים אלו בין שתי המדינות היו תחילתה של דרך ארוכה עד לכינונם של יחסים דיפלומטיים רשמיים בשנת 1992.

על פי עדויות של מסמכים שונים, משנת 1950 ואילך פנתה ישראל לנציגויות סיניות הממוקמות במדינות שונות כמו שוודיה, הונגריה, שוויץ ודנמרק ועמדה עימם בקשרים קרובים על מנת לכונן יחסים דיפלומטיים בין המדינות. המאמצים נשאו לבסוף פרי ובכינוס הקונגרס העממי בספטמבר 1954 הכריז ראש הממשלה, ג'ו אנלאי, שסין וישראל נמצאים במהלכם של מגעים לכינונם של יחסים דיפלומטיים מלאים.

 
^{שר החוץ דאז משה שרת (מימין) וראש ממשלת סין, ג'ואו אנלאי}

במהלך שנות ה-50 של המאה שעברה החלו המגעים הסודיים בין הנציגויות של סין וישראל גם במיאנמר (בורמה). בדצמבר 1953 הגיע למדינה השגריר הישראלי דוד הכהן, ולאחר גישושים ראשוניים מצידו של השגריר הסיני, יאו ג'ונג- מינג, שלח האחרון מברק למשרד החוץ בבייג'ין בו הוא מדווח על "הבעת עניין מיוחדת, מאוד ידידותית וכנה" מצד ממשלת ישראל בסין, ואמר כי בכוונתו לחקור את האפשרויות של שיתוף פעולה כלכלי.

כעבור זמן לא רב, הגיע מכתב רשמי מהשגרירות הישראלית ובו בקשה להגיע לבייג'ין, על מנת להיפגש עם הגורמים המתאימים ולדון על שיתוף פעולה אפשרי. באותה העת, שלחה גם הנציגות הסינית בפינלנד דיווח דומה ובו נאמר כי ממשלת ישראל מביעה עניין רב מאוד ביצירת קשר רשמי ובמו"מ על נושאים מסחריים. באוגוסט שנת 1954 כתב ג'ו אנלאי תזכיר, בו הוא מציע להיענות לבקשת ישראל לשיגור משלחת שתעסוק בתחום המסחר.

ב-27 לינואר 1955, יצא הכהן לבייג'ין בראשה של משלחת דיפלומטית חשאית. הם נתקבלו על ידי סגנו של שר החוץ הסיני, ג'אנג האן-פוּ, ועוזרו צֶ'ן ג'יָה-קָאנג. המשלחת הישראלית ביקשה לדעת האם סין מעוניינת ביצירת קשרים דיפלומטיים עימה. השליחים העלו את הצעתם לכינון קשר רשמי, ושאלו האם סין תסכים ותחפוץ לשלוח נציג או שגריר. המארחים הסינים, מאידך, ביקשו לבצע את התהליך בשני שלבים. תחילה ביקשו להסתפק בהבנה בלתי פורמלית בלבד, ושרק לאחר התייעצויות נוספות ימשיכו הצדדים לדיון נוסף לגבי דרג הדיפלומטים וחתימה על הסכם. למרות שהמטרה לא הושגה במלואה, הרגישו חברי המשלחת הישראלית כי נכחו ברגע היסטורי.

 
^{שגריר ישראל בבריה"מ דאז, יוסף אבידור (משמאל) וסגן שר החוץ הסיני, ג'אנג האן-פו}

לאחר הביקור של המשלחת הישראלית בסין, הגיע לביקור לא רשמי בסין השגריר הישראלי בברית המועצות, יוסף אבידר, "מטעמים אישיים" - כך לפחות נטען. הוא נפגש עם סגן שר החוץ הסיני וקיבל ממנו הודעה מפתיעה ונחרצת: "בהתאם למצב הקיים, התנאים ליצירת קשר דיפלומטי בין שתי המדינות טרם הבשילו".

לאמיתו של דבר, לסין היו שיקולים נוספים בשאלת הקשר עם ישראל. על סין היה לשמר קשרים קיימים ולטפח קשרים חדשים עם מדינות אחרות, כמו ברית המועצות ומדינות קומוניסטיות במזרח אירופה. בנוסף, היה עליהם גם לקחת בחשבון את תגובתן של מדינות ערב. מדינות אלו סייעו לסין ותמכו בה בעת הקמת הרפובליקה החדשה, ולא היה ביכולתה להפנות להן גב על ידי ייסוד קשר דיפלומטי עם ישראל.