מבוא לכלי נגינה סיניים

מאת: האנציקלופדיה של באידו תרגום: יואב וולנסקי

האגדה מספרת על מוסיקאי בתקופת האביב והסתיו בשם בּוֹ-יָה אשר היה מנגן לבדו על גוצ'ין במעבה היער. לעתים היה עובר על ידו חוטב העצים דזֶה-צִ'י, עוצר ומאזין. כאשר בו-יה היה פורט את צלילם של העננים, דזה-צ'י ראה אותם מתעבים בעייני רוחו; כשבו-יה יצר נעימת מפל, דזה-צ'י ראה את שיפולי המים. כה רבה הייתה הקירבה בין האמן למאזינו, שדזה-צ'י יכול היה לדמיין את כל אשר על ליבו של בו-יה בעת ששמע את צלילי הגוצ'ין. כאשר מת חוטב העצים דזה-צ'י, לקח בו-יה את הגוצ'ין וניפץ אותו על הארץ ביודעו כי לעולם לא יהיה עוד אדם שיוכל להבין את נפשו.

ההיסטוריה של כלי הנגינה הסינים המסורתיים ארוכת שנים. כבר לפני תקופת שושלת צ'ין היו סוגים רבים של כלי נגינה, וישנם ממצאים ארכיאולוגים המעידים על קיומם של כלי נגינה שונים כבר בתקופת האבן המאוחרת, דוגמת חליל מעצמות, כלי דמוי קסילופון שעשוי מאבן ותוף עץ שמתוח עליו עור של נחש.

החלוקה המסורתית

בעת העתיקה נהגו לסווג את כלֵי הנגינה על פי שמונה קטגוריות בהתאם לחומר ממנו עשוי הכלי. שיטת מיון זו נקראה בָּה יִין (Ba Yin, בסינית: 八音, מילולית: שמונת הצלילים), והיא התגבשה בתקופת שושלת ג'וֹאוּ. השיטה מנתה את הקטגוריות מתכת, אבן, משי, במבוק, דלעת, אדמה, עור ועץ (בהתאמה: 金, 石, 丝, 竹, 匏, 土, 革 ו-木).

הכלים העיקרים בקטגוריית המתכת הם הפעמון הסיני והגונג (Zhong ,钟 או Luo ,锣), שהחלו להיות נפוצים בתקופת הברונזה. מלבד היותו של הגונג כלי נגינה, הוא גם שימש בעת העתיקה ככלי טקסי המסמל מעמד וכח. הוא בא לידי שימוש בטקסי נישואין של אנשים ממעד האצולה או בעת העלאת קרבנות, אך גם במשתים ארעיים ושמחות יומיומיות. לגונג שני חלקים, קדמי וצדדי, ולכל אחד מהם גובה צליל אחר.

^{מימין: תוף ענק על מנשא נייד משמאל: גונג עתיק}

האבן העיקרית ששימשה לייצור הצי'נג (Qing,磬), שהוא מעין קסילופון עתיק, היא אבן גיר, אך לעתים השתמשו גם באבן ירקן או באבן חול כחולה. האבנים בצ'ינג מאורגנות בשתי קומות, והן תלויות על מסגרת נחושת. בקטגוריית המשי נכללים סוגים שונים של כלי מיתר. בעת העתיקה משי היה החומר העיקרי שממנו הפיקו מיתרים, והוא היה בשימוש בכלי נגינה דוגמת פִּיפָּה וגוּצִ'ין. כלי הנשיפה היו עשויים מבמבוק, ובהם נמנו סוגים שונים של חלילים וחלילי פאן. הדלעת שימשה גם כן כחלק מכלי נשיפה, ובדרך כלל היוותה תיבת תהודה, בה נעוצים קנים היוצרים יחדיו מכלול שנראה כמו גרסה מוזרה של חמת חלילים קטנה.

כלי הנגינה בקטגוריית האדמה עשויים מחרס או מקאוֹלִין (חרס סיני). הכלי המפורסם ביותר בקטגוריה זו הוא האוקרינה (Tao di,陶笛) – כלי נשיפה שצורתו גוף ברווז בעל צליל המזכיר חלילית. בקטגוריית העור כלולים תופים, ביניהם תופי הענק המסורתיים המונחים על מנשאי עץ גדולים או תלויים מהם באוויר.

^{אוקרינה סינית}

כלי נגינה שהשתייכו לקטגוריית העץ היו בעיקר כלי הקשה שונים, שהשימוש בהם כיום הפך מועט ביותר. בין כלים אלו נמנים תופים פשוטים, אך גם כלי נגינה אקזוטיים ביותר כמו היוּ (Yu,敔), שצורתו טיגריס שעל גבו מודבקות פיסות במבוק בגדלים שונים. הפקת הצליל ממנו מתבצעת על-ידי "גירוד" גבו של הטיגריס עם כלי עץ אחר.

^יו

החלוקה המודרנית

כיום מקובל לחלק את כלי הנגינה לארבע קטגוריות, המסווגות אותם על פי אופן השימוש בהם ולא על פי החומר ממנו הם עשויים.

1) כלי נשיפה

רב רובם של כלי הנשיפה עשויים מבמבוק או מעץ. ניתן לחלק אותם לשלושה תתי-סוגים בהתאם לאופן הוויברציה של החלק שמפיק את הצליל: חלילים העשויים מקשה אחת, חלילים עם פיה וחלילים בעלי "עלה", או לשונית. כלים נוספים עושים שימוש בדלעת מיובשת, ולאחרים, כמו לשאנג (Sheng, 笙), רכיב מתכתי גדול שהופך אותם למעין עוגב.

^שאנג

הודות לאופנים הרבים של הפקת הצליל, קטגוריה זו ניחנת במגוון רחב של כלי נגינה בעלי אופי שונה. אופן הנגינה בכלים אלו, מקורם הגיאוגרפי, השתייכותם למיעוט אתני מסוים והתקופה בה הומצאו משתנים מכלי לכלי. על כן טכניקת הנגינה בכלים אלו עשירה בניואנסים והיא משתנה בהתאם לאסכולה ולסגנון.

^{מימין: חלילי במבוק  משמאל: הדלעת מהווה חלל תהודה}

2) כלי מיתר

כלי המיתר הסיניים נחלקים לשני סוגים: כלי מיתר אופקיים וכלי מיתר אנכיים. הכלים האופקיים הם כלים כבדים אשר מונחים על מעמד. המיתרים עצמם מופנים מעלה כלפי הנגן, באותו אופן בו מופנים כלפי מעלה מיתריה של גיטרה המונחת על חלקה הרחב. על מרבית מכלים אלו פורטים עם האצבעות והציפורניים או באמצעות מפרטים המקובעים לאצבעות, כמו על הגוּצִ'ין או הגוּגָ'אנג (Guqin, 古琴 ; Guzheng, 古筝 ) ועל אחרים מקישים עם מקלות מיוחדים, כמו על היָאנגצִ'ין (Yangqin, 扬琴).

הכלים האנכיים דומים ללאוטה, או קתרוס, והם בעלי ארבעה מיתרים, כגון הרוּאָן והפִּיפָּה (Ruan, 阮 ; Pipa, 琵琶), בעוד שאחרים צרים וארוכים יותר ובעלי שלושה מיתרים, דוגמת הסָאן-סיֶאן (San xian, 三弦). ישנם אף כלים בעלי שני מיתרים בלבד כמו גרסאות מסוימות של הדונג-בו-לה (Dongbula, 冬不拉), המזוהה עם המיעוט הקזאחי.

^{דונג-בו-לה}

3) כלי הקשה

כלי ההקשה הסיניים המסורתיים רבים במספר, כמו גם הטכניקות הרבות לנגן בהם. הם נחלקים לשלושה סוגים: כלי נחושת, כלי עץ וכלי עור, בהתאם לחומר ממנו מופק הצליל. נוסף על כך שהם משמשים כמחלקת הקצב בתוך הרכב גדול יותר, הם גם מנוגנים לעתים קרובות באופן יחידני ללא ליווי של כלים מלודיים. לחלקם יש גובה צליל קבוע, ובאחרים הוא נקבע באופן שרירותי.

^{תוף מסורתי}

4) כלי קשת

אף על פי שכלי הקשת הסיניים הם בעלי ההיסטוריה הקצרה ביותר מבין כלי הנגינה המסורתיים, צלילם הערב לאוזן והאקספרסיביות הרבה שהם מאפשרים לנגן השולט בהם היטב זיכתה אותם בפופולריות רבה. הם משמשים ככלי סולו או ככלי ליווי, לבד או כחלק ממחלקה, הן בשירים והן ביצירות מוסיקליות. המוכרים ביותר קטגוריה זו היא משפחת ההוּצִ'ין (Huqin, 胡琴), שהמפורסמים בה הם האר-הו (Erhu, 二胡) והמָהטוֹאוּ-צִ'ין (Matou qin, 马头琴).

כלים מסורתיים ששימושם נפוץ כיום

פיפה (Pipa, 琵琶)

הפיפה היא לאוטה בת ארבעה מיתרים ושלושים קווי-אצבוע (פְרֶטִים). תיבת התהודה שלה מעוצבת בצורת אפרסק, ומאפשרת לנגן לאחוז בה בצורה מאוזנת בזמן הנגינה ובכך להגיע בנוחיות לכל קווי האצבוע. לנגן חמישה מפרטים המקובעים לאצבעות יד ימין. הפיפה הומצאה לפני יותר מ-2,000 שנה, והתפתחה מכלי נגינה פנטטוני (סולם בעל חמישה טונים) לכלי בעל סולם מלא, בדומה לגיטרה מערבית.

^פיפה

ליוצ'ין (Liuqin, 柳琴)
הליוצ'ין היא גירסה קטנה יותר של הפיפה, גם כן בעלת ארבעה מיתרים, המפיקה צליל המזכיר מנדולינה. בעבר שימש הליוצ'ין בעיקר ככלי ליווי בשירי עם ואופרות מקומיות, אולם לאחרונה מלחינים החלו נותנים לו מקום של כבוד ככלי סולו.

^{כמעט זהות: מימן הפיפה ומשמאל הליוצ'ין}

^{ליוצ'ין}

סאן סיאן (San Xian, 三弦)

התרגום המילולי של שמו של כלי זה הוא "שלושה מיתרים", וכשמו כן הוא. הוא בעל צוואר ארוך וחסר קווי-אצבוע, ומנוגן באמצעות מפרט. בדומה לאר-הו, תיבת התהודה שלו עשויה מתיבת עץ עגולה שעליה עור נחש. הוא פופולרי בעיקר בצפון סין ולעתים קרובות משמש ככלי ליווי במוסיקת פולק ואופרות מקומיות.

^{סאן סיאן}

רואן (Ruan, 阮)

הרואן ידוע בעולם בתור "גיטרה סינית". תיבת התהודה של הרואן היא עיגול מושלם וצוואר הכלי ארוך, כאשר כמות קווי-האצבוע משתנה בהתאם לגודל הכלי. מוערך כי הרואן הומצא בתקופת שושלת צ'ין, בסביבות 200 לפנה"ס. במקור נקרא הכלי פיפה (למעשה, כך נקראו תחילה כל כלי המיתר עד אשר הגיעו דמויי-גיטרה נוספים בדרך המשי מן המערב) אך בהמשך נקרא על שם הוירטואוז מן המאה השלישית, רואן סיאן. בעבר נעשה בכלי שימוש בעיקר באופרת פקין, אך כעת הוא נפוץ מאוד גם בתזמורות סיניות. כלי משפחת הרואן מגיעה בגדלים שונים, ביניהם רואן גדול (Da Ruan, 大阮) ורואן בינוני (Zhong Ruan, 中阮).

^{רואן גדול}

גוצ'ין (Guqin, 古琴)

יתכן וכלי נגינה זה הוא המזוהה ביותר עם המוסיקה הסינית המסורתית, כשבאמתחתו 3,000 שנות היסטוריה. הוא בעל שבעה מיתרים המתוחים על פני צוואר ארוך ורחב, שהוא למעשה גם גוף הכלי המשמש לתהודה. הגוצ'ין היה מכונה "כלי חכמי הדורות" וצליליו היו ידועים כמפעמי לב ומרוממי רוח. יש האומרים שקונפוציוס בכבודו ובעצמו היה אשף הכלי. בימי סין הקיסרית נגינה בגוצ'ין נחשבה לאחת מ"ארבע האמנויות", אותן חייב היה כל בן מעמד אצולה משכיל לדעת על בוריין. בנובמבר 2003 הוכר הגוצ'ין כמורשת תרבותית בלתי חומרית על ידי אונסק"ו.

^גוצ'ין

גוג'אנג (Guzheng, 古筝)

בדומה לגוצ'ין, גם הגוג'אנג הוא מעין סיטאר. בעוד שבגוצ'ין המיתרים מתוחים מאוד קרוב לגוף התהודה, מיתרי הגוג'אנג מונחים על גשר. יש לו 16-25 מיתרים המהווים סולם פנטטוני, וגוף הכלי עצמו חלול. הוא נחשב לכלי תואם לקוטו היפני, לקיאגום הקוריאני וליאטאגה המונגולי.

^{גוג'אנג}

אר-הו (Er hu, 二胡)

זהו אחד מן הכלים הפופולריים ביותר במשפחת ההוצ'ין (Huqin, 胡琴), המאגדת בתוכה את כל כלי הקשת המסורתיים בעלי שני המיתרים. משמעותו המילולית של השם הוא "כלי צפוני" או "כלי נגינה זר", שכן משפחת כלי נגינה זו מקורה מן השבטים הברברים שחלשו על גבולה הצפוני של סין הקיסרית. את הקשת העשויה משיער סוס משחילים בין שני מיתריו של האר-הו, המכוונים לאותו הצליל.

^אר-הו

ג'ונג-הו (Zhong hu, 中胡)

אם האר-הו הוא הכינור, הרי שהג'ונג-הו הוא הוויולה. הוא בעל מנעד צלילים נמוך ועמוק יותר, ולכן מתאים יותר לליווי שירה. הג'ונג-הו פותח ממש לאחרונה, בשנות ה-40, על פי אחיו הגדול-קטן האר-הו, וטכניקת הנגינה בהם למעשה זהה.

^{ג'ונג-הו}

ג'ינג-הו (Jing hu, 京胡) וגאו-הו (Gao hu, 高胡)

הג'ינג-הו פותח בתקופת שושלת צ'ינג ושימש ככלי ליווי באופרת פקין. גובה צליל הג'ינג-הו הוא הגבוה מבין כל הכלים במשפחת ההוצ'ין. עצמת קולו חזקה במיוחד ובדרך כלל אינו משמש אלא ליווי אופרה. הגאו-הו דומה במאפייניו לג'ינג-הו, והיה נפוץ בעיקר באופרת גואנגדונג ובשירי עם קנטונזיים.

^{ג'ינג-הו}

יה-הו (Ye hu, 椰胡)

זהו סוג של אר-הו הראוי לציון ולו בלבד מן הסיבה שגוף הכלי עשוי מאגוז קוקוס (פירוש המילה יֶה בסינית הוא "קוקוס"). הוא נפוץ בעיקר בדרום סין ובמחוז טאיוואן.

^יה-הו

סה-הו (Si hu, 四胡)

הסה-הו הוא כלי השייך למשפחת ההוצ'ין, אולם לו ארבעה מיתרים (פירוש המילה סֶה בסינית הוא "ארבע"). הוא נפוץ במחוזות שאנסי, שאאנסי ומונגוליה הפנימית, ומשמש בעיקר ככלי נגינה לליווי אופרות מקומיות. מבנהו דומה לזה של האר-הו, פרט לכך ששיער הסוס של הקשת מחולק לשתי קבוצות שכל אחת מהן מושחלת בין כל זוג מיתרים.

ג'וי-הו (Zhui hu, 坠胡)

כלי נגינה זה הוא מעין הכלאה בין אר-הו לסאן-סיאן. הוא הומצא בשלהי תקופת שושלת צ'ינג והיה פופולרי במיוחד באיזורים הנאן ושאנגדונג. הנגינה בו נעשית עם קשת, בדומה לאר-הו. אולם ההבדל בינו לבין האר-הו הוא שיש לו צוואר חסר קווי-האצבוע כמו לסאן-סיאן. גם טכניקת הנגינה משלבת מרכיבים משני הכלים. הג'וי-הו מסוגל לחכות צלילים טבעיים רבים כמו ציוץ ציפורים ונעירת סוסים, והוא נחשב לכלי המרשים ביותר מבחינה חזותית מתוך משפחת ההוצ'ין.

^ג'וי-הו

מוֹרִין חוּר או מה-טואו צ'ין (Matou qin, 马头琴)

שמו של הכלי באופן מילולי הוא "ראש סוס", ולא בכדי. מורשתו של כינור סיני זה הוא במונגוליה, והוא מאוד שונה מן האר-הו ודומיו. שיער הסוס של הקשת אינו מושחל בין שני המיתרים, ואופן הנגינה בו מזכיר נגינה בצ'לו. במקור, הכלי רובו ככולו היה עשוי מסוס, אולם היום עשוי מעץ ואילו רק הקשת עשויה משיער סוס. כלי זה הוא ורסטילי במיוחד, ויש לו צליל עשיר ועמוק.

^{מה-טואו צ'ין}

יאנגצ'ין (Yang qin, 扬琴)

כלי דמוי דולצימר שמקורו מאזור פרס, עליו מנגנים בעזרתם של שני מקלות הקשה. המיתרים מתוחים על פני לוח טרפזי גדול שמונח על מעמד. ליאנגצ'ין המודרני 144 מיתרים בעובי שונה המונחים על גשרים, אשר חלקם מכוונים לאותו צליל על מנת להעשיר אותו ולהגבירו. מקלות ההקשה עשויים מבמבוק וראשיהם מכוסים גומי.

^{יאנגצ'ין}

כמו שלל פניה הרבות של סין, כך עשיר עולם המוסיקה הסינית המסורתית באינספור כלי נגינה שונים על כל גרסאותיהם. הרשימה שהובאה כאן היא קצה קצהו של הקרחון אשר פותח צוהר לעולם מופלא של צלילים מן ההיסטוריה.