כמה חריף זה פיקנטי?

התומכים:

"הסטנדרטיזציה תעזור לפופולאריות של ההואו גואו."

סוּ סִינְג-רוֹנְג, יו"ר ובעלת החברה "ההואו-גואו של האחות סוּ" (Su dajie Huo guo)

"למרות שעכשיו הקהל לא רגיל להזמין על פי דרגות החריפות, זה יחלחל לאט לאט ויהפוך להרגל. היום ההואו-גואו עובר תהליך כלל-עולמי, ונכנסים אליו טעמים שונים ומשונים מכל העולם. אם אפשר יהיה להאחיד את דרגות החריפות של המנה, אפשר יהיה למצוא אותו הואו-גואו בכל העולם, תהליך שיועיל להתפתחות הענף במדינות השונות. למשל, אם יש מסעדה בארה"ב שלקוחותיה מכירים את הסטנדרט, הם יכולים להזמין את המרק על פי טעמם. כך אנשים לא יפחדו מהחריפות של ההואו-גואו ולא ירתעו מלהיכנס למסעדה בשל כך."

^{לקוחות מתלוננים שגם הפיקנטי הוא חריף מדי ונרתעים מההואו-גואו}

"אי אפשר לסמוך רק על הטעם של הטבחים"

ג'וּ ג'יָאנְג-יוּ', מנהל המסעדה ג'יָה-פוּ הואו גואו

"יש מי שמפחד מחריף, יש מי שלא מפחד מחריף, ויש מי שמפחד שזה לא יהיה מספיק חריף. לא משנה אם מדובר במרק פיקנטי או חריף אש, בכל פעם שמכינים את התבשיל מסתמכים אך ורק על טעם הטבחים – חסרים תקנים להכנת המרק.

כולם מכירים את המהפכה שהנהיגה פורד בתעשיית הייצור שלה ותקני האיכות של יפן. גם ענף המסעדנות המסורתי זקוק לשיטת ניהול מודרנית, שתוכל לקדם אותו בקצב מודרני ולצמצם את עלויות התפעול. לא רק בצ'ונג-צ'ינג אוכלים הואו-גואו, וצריך לשקול גם את המצב מחוץ לגבולות העיר. קביעת התקנים תוריד את העלויות למינימום ההכרחי, נוכל להכין שוב ושוב אותם מרקים ונגדיל את השוק במהרה."