כשפגשתי מיליארד סינים על פסגת ההר הצהוב –יומן מסע

יום 1: מי זקוק לחיבוק?

"הסינים מבלים את ראש השנה בבית עם המשפחה, אז אל תצפו לאירועים מיוחדים בעיר", הבהיר לנו העובד בתחנת המידע לתייר בטונסי (Tunxi, בסינית: 屯溪) שבמחוז אנהוי במרכז סין (Anhui, בסינית: 安徽). אחר כך הוא צייד אותנו במפה, ששכחנו בסוף בחדר באכסניה, ושלח אותנו לדרכנו אל חואנג שאן (Huangshan, בסינית: 黄山, מילולית:ההר הצהוב), ההר המפורסם ביותר בסין – ההר שעליו נוהגים הסינים לומר שאחרי שראית אותו, אינך צריך לטרוח ולטפס לאף פסגת הר אחר.

ואכן טונסי נראתה בשעת אחר צהריים מאוחרת של ערב ראש השנה הסיני קצת כמו תל אביב לפני כניסת יום כיפור. תנועת הרכבים בגשר שמעל הנהר החוצה את העיירה האטה בהדרגה, ובעלי החנויות האחרונים ברחוב העתיק והמפורסם של העיר, שמחזיק בהיסטוריה של כ-700 שנה, מיהרו לסגור ולנסוע לארוחה בבית. ממש ברגע האחרון מצאנו מאפייה פתוחה וקנינו בה כמה פרוסות של עוגת תפוז לקראת העלייה אל ההר למחרת.

צעירה סינית שפגשנו בדרך חזרה לאכסניה ביקשה להצטלם איתנו. היא אמרה שאנחנו יכולים לקרוא לה שנון וצירפה אותנו מיד לחברים שלה בוויצ'אט, הרשת החברתית הפופולרית בסין, שילוב של ווטסאפ ופייסבוק, כדי שנוכל להתעדכן בשלומה גם בעתיד. שנון סיימה לא מזמן תואר ראשון בקולנוע באוניברסיטת טאלאהאסי בפלורידה ולדבריה ממש בקרוב תחזור לארצות הברית לעסוק בתחום. בינתיים היא מחלטרת בעבודה בבית מלון בטונסי, עיירת הולדתה. "את זקוקה לחיבוק?", היא שאלה באנגלית את חברתי רגע לפני שנפרדנו.

מאוחר יותר בלילה התחלף השקט ברחובות טונסי בקולות קרב, כשהתושבים ירו אלפי זיקוקים ונפצים לחלל . על פי המסורת הסינית, בכל ערב ראש השנה מופיעה רוח רעה שמאיימת להזיק לבני אדם, רכוש ובעלי חיים. אלא שבאופן מפתיע, לרוח הרעה יש גם כמה נקודות תורפה משמעותיות מאוד מאחר שהיא פוחדת מאש, רעש וצבע אדום. ולכן, כדי לוודא שהיא תסתלק, הסינים מקפידים להרעיש במשך כל הלילה הראשון של השנה החדשה, כשמי שעושה הכי הרבה רעש – זוכה למזל הטוב ביותר בשנה החדשה. בבוקר מוקדם כשיצאנו מהאכסניה צפינו בפועלי הניקיון אוספים לערמות את הנשורת מהנפצים, להם האיר המזל פחות.

טונסי בערב ראש השנה. יום כיפור עם זיקוקים ונפצים 

יום 2: מקלות הליכה ואיטריות בקופסה

"אני מציע לכם להזדרז כי עוד מעט מחשיך ויהיה פה ממש קפוא", גער בנו בחור סיני רזה, כבן 20, עם חיוך מושלם שחושף סט שינים לבנות. אנחנו ישבנו וכרסמנו תפוחים ועוגיות אוריאו על ספסל בצידי המדרגות המזרחיות העולות לפסגת חואנג שאן. השעה היתה כמעט ארבע אחר הצהריים, ואנחנו כבר עלינו במשך שלוש וחצי שעות, אפילו שעל פי מדריך הלונלי פלנט הטיפוס אמור להימשך שלוש שעות בלבד.

את הבחור פגשנו לראשונה אי שם במורד ההר עם משפחתו המורחבת ומאז ניסינו להימלט ממנו. כשסיפרנו לו שאנחנו מישראל, הבחור התרשם וציין שהוא יודע כי "הישראלים חכמים וחזקים מאד". עם הזמן נראה שהצלחנו לערער אצלו את התפיסה הזאת.

לא היה שום דבר חכם בהחלטה שלנו לעלות להר עם תיקים גדולים וכבדים, שגרמו לנו להתמקד בהסדרת הנשימה יותר מאשר בנוף ההררי המרהיב מסביב, וקשה לומר שהפגנו כושר קרבי משובח במעלי המדרגות התלולות. אלא שכמה שלא ניסינו להתחמק מהבחור, איכשהו הוא תמיד צץ מאי שם עם מבט של "אני לא מאמין שאתם עדיין כאן. אם לא הייתי עולה עם האחיינית הקטנה שלי, כבר מזמן הייתי מגיע לפסגה".

מקלות הליכה הם הלהיט הגדול בחואנג שאן ובתחנות הפזורות לאורכו של המסלול למעלה אפשר לרכוש אותם במחיר שווה לכל נפש של 5 יואן למקל (3 שקלים). המקלות מסייעים בעלייה במדרגות התלולות אך בעיקר מעניקים למטיילים החובבים תחושה שהם מטפסי הרים מקצועיים המדלגים אל פסגת האוורסט. בירידה מההר נזנחים עשרות מקלות בצידי הדרך לאחר שסיימו למלא את תפקידם. יש גם סינים שמעדיפים ללכת על מסלול הפרימיום ולשכור תמורת כמה מאות יואן שני סבלים שיסחבו אותם עד לפסגה.

על אף שיש רכבל העולה ויורד מחואנג שאן, בספרי הטיולים מצוין שאת כל הסחורה סוחבים לפסגה סבלים ברגל. כתוצאה מכך מרשים לעצמם בתי המלון על ההר לגבות מחירים מכופלים. לאחר שנאלצנו לשלם 900 יואן (540 שקל) עבור לילה בחדר בסיסי במלון ביי חאי(Beihai, מילולית: הים הצפוני), החלטנו לוותר על בופה ארוחת הערב שעלה 140 יואן (85 שקל) ולהצטרף לתיירים הסינים שסיימו את היום עם איטריות אינסטנט מקופסה (בסינית: fang bian mian, 方便面) שהביאו מהבית.

האמת היא שהאיטריות בקופסה הן מוצר די משוכלל בסין, שמגיע עם כמה שקיות רטבים שמוסיפים למנה לפני שיוצקים מעליה מים רותחים, וגם הטעם לא נעים להודות - לא רע בכלל. לא פלא שאפילו נשיא סין שי ג'ינפינג קרא לבני ארצו להפסיק לצרוך איטריות אינסטנט בזמן חופשות בחו"ל ולנסות במקום את המאכלים המקומיים.

 הנוף בדרך לפסגה. "עוד מעט מחשיך ויהיה כאן קפוא" 

יום 3: meiyou חדר

כבר בחמש וחצי בבוקר, כשקמנו לחזות בזריחה המפורסמת עולה מעל חואנג שאן, אפשר היה להרגיש שמשהו השתנה על ההר. במקום נוף "ים העננים" הסמיך, שהפך לסמל המסחרי של חואנג שאן, אפשר היה לחזות בעיקר ב"ים התיירים" שהציף את ההר. המצב רק הלך והחריף לאורך היום כאשר עוד ועוד קבוצות של מטילים חובשי כובעים צהובים אחידים ומדריכים עם מיקרופון "מדונה", עלו להר כדי לנצל את חופשת ראש השנה.

ובכל זאת שום דבר לא הכין אותנו למה שציפה לנו בצהריים כאשר התחלנו את הירידה מההר. תור ארוך ומתפתל של נופשים סינים השתרך לאורך ההר בדרך לרכבל ולמדרגות המערביות המובילות למטה ובתוכו גם אנחנו, זוג זרים יחיד, עדיין עם תיקים גדולים וכבדים מידי. קשה היה לחזות מתי ואם בכלל נגיע למטה, וככל שמסביב הלך והחשיך, אני השתכנעתי שכנראה נבלה את הלילה על ההר. חוץ מאיתנו נראה היה שרוב האנשים לא מתרגשים מהתור האינסופי. "בסין יש הרבה אנשים, יותר ממיליארד", הסביר לנו בחיוך אחד העומדים לצידנו.

גם כשכבר הגענו בשעת ערב מאוחרת לטונג קו (Tangkou), העיירה שלמרגלות חואנג שאן, המזל לא האיר לנו פנים. "אין לנו כרגע אף חדר פנוי", אמר לנו בקרירות הפקיד בקבלה של בית המלון סיגו וילה (Huangshan Xigu Villa Hotel). אפילו האימייל מאתר אגודה (Agoda) המאשר את הזמנת החדר במלון לא עשה עליו רושם. "אנחנו כבר לא עובדים עם האתר הזה יותר", הוא אמר ואנחנו נאלצנו לחזור מותשים לרחוב הראשי של טונג קו בניסיון לדלות מקום לישון בו בלילה.

עשרות בתי מלון ממלאים את הרחוב הראשי של טונג קו אבל באף אחד מהם לא נמצא מקום לזוג ישראלי. שוב ושוב שמענו את אותן המילים, "meiyou, אין לנו חדר פנוי", מעובדי דלפק במלונות שחלקם אפילו הגניב צחוק עסיסי למראה היצורים המשונים המתדפקים על דלתם. הצעות מסוימות דחינו למרות המצוקה: מנהלת אחת המלונות הסכימה לשכן אותנו בחדרה של אחותה, תלמידת בית ספר, וצעיר מקומי הציע להרכיב את שנינו כולל התיקים על טוסטוס אליו הביתה.

קצת אחרי חצות, כשכבר היינו בטוחים שנישאר לבלות את הלילה בחוץ, בכל זאת מצאנו מקום לישון, כאשר באחד המלונות הסכימה בעלת בית להשכיר לנו תמורת 200 יואן (120 שקל) שתי כורסאות מסג'. באותו מחיר קיבלנו גם מפזר חום ושמכות קצרות מידי. רגע לפני שנרדמנו, בעלת הבית עוד נכנסה להוציא את שתי הכורסאות הנוספות ולהעביר אותן לחדר אחר. כנראה שלא היינו התיירים היחידים שנתקענו בלי מקום לינה.

צופים בזריחה. ים תיירים במקום ים עננים 

יום 4 ו-5: טופו מסריח

מחשש להיקלע שוב אל תוך תורי הענק של ראש השנה הסיני, בחרנו לוותר על ביקור בכפר העתיק הונגצון (Hongcun, בסינית: 宏村) ואת היומים האחרונים לטיול בילינו בכפר המקביל אך הפופולרי פחות, שידי (Xidi, 西递), וברחוב העתיק של טונסי, שהתגלה כמקום עליז ושוקק חיים.

שידי הוא המקום המושלם לתיירים שרוצים ליהנות משהות בכפר פסטורלי עם מדשאות ירוקות, אבל רק בתנאי שיש בו גם איפה לעשות קניות ולאכול טוב. בתמורה ל-100 יואן כניסה (60 שקל), תוכלו לחזות בתושבים המקומיים עושים כביסה ושוטפים כלים בנחל הקטן שחוצה את הכפר. אותו הנחל שבו תושבים אחרים זורקים אשפה. תמורת עוד 40 יואן (24 שקל), אפשר לקנות אלכוהול סיני שמיוצר במקום (באיג'יו, 白酒) שנמזג לתוך בקבוק מיוחד מעץ במבוק. בשידי כמו גם בטונסי תמצאו שפע של מאכלי רחוב מצוינים כמו טופו מסריח (בסינית: chou doufu, 臭豆腐) מטוגן ומתובל היטב ומאפים ממכרים ממולאי בשר בשם shao bing (烧饼).

בדרך חזרה לבייג'ין ברכבת המהירה, בזמן שאני מנשנש את אחרוני המאפים, סרקתי את התקשורת הסינית המקומית כדי לראות האם היה שם איזשהו איזכור לתור הענק בחואנג שאן. לא היה כזה דבר.

תושבת מקומית דולה אשפה מהנחל בשידי