משה מחולון ויגאל מב"ש מוכרים שקשוקה ושניצל בפיתה לסינים

את הטחינה הם סחבו עד לאחרונה מישראל ומכל ביקור בארץ חזרו עם מינימום 10 קילו במזוודה, עד שלפני כמה חודשים מצאו מפעל בבעלות ישראלית בדרום סין שמייצר אותה. וגם היום הרוטב פיצה, הזעתר והחריף מגיעים ביבוא אישי כדי לשמור על הטעם הישראלי של האוכל אותו הם מגישים ממטבח קטנטן באחת הסמטאות העתיקות של בייג'ין.

אבל אם שואלים את משה לוי ויגאל פאיקין, הבעלים של מסעדת מוסי מוסי (Moxi Moxi, בסינית: 摩西摩西), אז הגאווה הגדולה ביותר שלהם היא הפיתה, בתוכה מגיעות שלוש מארבע המנות בתפריט – סביח, פלאפל ושניצל. המנה הרביעית – שקשוקה – היא היחידה שמוגשת בצלחת. הם קונים אמנם את הפיתות ממאפייה ששייכת לבעלים של "בית הפיתה", המסעדה הישראלית השנייה בבייג'ין, אך זה לא מפריע ללוי ופאיקין להצהיר על איכותה העדיפה.

"אני אומר באחריות שיש לנו את הפיתה הכי טובה וטעימה בבייג'ין", מצהיר לוי בביטחון. "אנחנו אמנם קונים את הפיתות, ואפילו משלמים 2 יואן (1.2 שקל) לפיתה, שזה יותר ממה שמסעדה בארץ תשלם, אבל הפיתה שאנחנו קונים היא בפירוש לא הפיתה שאנחנו מגישים ללקוחות. יש לי טכניקה ייחודית לטפל בה ולפתוח אותה שלמדתי מהפלאפל של אבי המצרי בחולון, שם עבדתי אחרי הצבא. צריך לזכור שאין בבייג'ין את הפריביליגיה להביא פיתות טריות מהמאפייה כל שעה ועדיין אנשים רוצים לאכול פיתה טעימה כמו בארץ ולא איזה טוסט". לוי מעדיף שלא לפרט על שיטת הטיפול בפיתות שכוללת אידוי שלהן.

"לפחות חצי מהישראלים בבייג'ין בורחים"

לוי מחולון ופאיקין מבאר שבע, (28) הכירו לפני שלוש שנים בקורס מאבטחים של אל על. שניהם הוצבו יחד בתחנת אל על בבייג'ין, בה הספיקו לעבוד שנתיים. "אני עשיתי צבא, אחר כך למדתי כלכלה באוניברסיטת בן גוריון ובסוף התואר נסעתי לטיול של חצי שנה לקולומביה. כשחזרתי מהטיול לארץ ראיתי מה עושים כל החברים שלי ללימודים, שהשתלבו בעבודה בתחום, והבנתי שזה ממש לא מה שאני רוצה ושאני חייב לברוח. ככה הגעתי לאל על", מודה פאיקין.

 מוסי מוסי. "משלמים 2 יואן לפיתה" 

המסלול של לוי היה קצת שונה אבל הוביל לאותו מקום. "עבדתי עם אבא שלי בחברת ההובלות שלו, אבל באיזשהו שלב הרגשתי שמיציתי כי קשה להתקדם ולהתפתח בעסק משפחתי. תכל'ס אפשר לומר שגם אני ברחתי לכאן. אני חושב שלפחות חצי מהישראלים שנמצאים בבייג'ין בורחים לפה. הרי צריך להיות די משוגע להגיע לבייג'ין מבלי לדבר סינית", אומר לוי.

בשלב מסוים לוי וחבר אחר לעבודה באל על שכנעו בעל חנות בבייג'ין לאפשר להם לשכור חלק מהמקום בסופי שבוע ולמכור ממנו סביח לחברים. המוסד המאולתר פעל כמה חודשים לפני שבקיץ 2014, בימי מבצע צוק איתן ברצועת עזה, הורה הקב"ט של אל על לסגור אותו משיקולים ביטחוניים. החבר הנוסף החליט לחזור לארץ וללמוד בטכניון, ולוי חבר לפאיקין להקמת "מוסי מוסי", שנפתחה באפריל שעבר.

המטבח הישראלי מיוצג היום בבייג'ין על ידי שלוש מסעדות. מסעדת בית הפיתה (באנגלית: Biteapitta, בסינית: 吧嗒饼), המוסד הוותיק והמבוסס בעיר, ממוקמת ברובע הבילויים והקניות המודרני והחדיש של העיר, סאן לי טון. בבית הפיתה תמצאו תפריט עב כרס של מנות מזרח תיכוניות. לעומת זאת, השחקן החדש מוסי מוסי הוא דוכן אוכל רחוב ישראלי שממוקם בסמטה סינית מסורתית (חוטונג) באזור העתיק של בייג'ין. לרוב תושבי החוטונגים עדיין אין שירותים בבית והם משתמשים בשירותים ציבוריים. אך לצד השירותים הציבוריים, המדיפים לעיתים ריח חזק של שתן, קמים מסעדות, בתי קפה וברים אופנתיים בקצב מהיר. במוסי מוסי האוכל פשוט והמחירים נעים סביב 25-35 יואן למנה (15-21 שקל). המסעדה הישראלית השלישית בעיר נמצאת בבית חב"ד.

"יצא לי להסתובב בהודו ובנפאל ולאכול במה שמכונה 'מסעדות ישראליות' והיו שם שני דברים עיקריים שהפריעו לי", אומר לוי, שמתפקד כשף של המסעדה. "קודם כל במסעדות האלו יש תפריט עם מיליון ואחד דברים. חוץ מזה הרגיז אותי שאני נכנס למסעדה כזו ורואה פלאפל שמוגש על צלחת יפה עם קישוטי ירקות בצד. אני לא מכיר פלאפל שמוגש ככה בארץ. אנחנו רצינו לעשות משהו ממוקד שיהיה נאמן ככל האפשר למקור הישראלי".

במטבח. לוי (מימין) ופאיקין 

"אנחנו מנסים לשנות את החשיבה הסינית"

מוסי מוסי נפתחה אמנם לפני 9 חודשים אבל רישיון עסק קיבלה המסעדה רק בחודש שעבר לאחר מסע בירוקרטי. יחד עם רישיון העסק קיבלו לוי ופאיקין את ויזת העבודה בסין. "התהליך של קבלת הרישיון לקח לנו חצי ואפילו רבע מהזמן שהוא אמור לקחת וזה לא קרה בגלל שיש לעורכת הדין שלנו יש עיניים יפות, אלא בגלל שאנחנו כמו ישראלים דחפנו, נדנדנו והבאנו את כל האישורים ביד לפקידים", אומר לוי. "עורכת הדין הסינית שלנו אומרת שהיא שמחה לעבוד איתנו כי אנחנו לא פוחדים מכלום. אפשר לומר שאנחנו מנסים לשנות את החשיבה הסינית שכל דבר לוקח זמן. אנחנו לחוצים ורוצים להתקדם מהר".

אז זה משתלם להיות ישראלים חצופים בבייג'ין?

פאיקין: "לאחרונה כמעט סגרנו על השכרת מקום להקמת סניף שני שיתפקד כחומוסיה. כבר שילמנו פקדון של 1,000 יואן (600 שקל) ונסענו לתאילנד, כשהבחורה שעבדנו מולה הבטיחה שכשנחזור כל המסמכים יהיו מוכנים. אבל כשחזרנו היא התחמקה מאיתנו ובשלב מסוים הבנו שהיא נוכלת שלא מתכוונת להחזיר לנו את הפקדון. יום אחד עברנו במקרה ליד המקום וקלטנו שהיא מנסה להשכיר אותו למישהו אחר. מיד נכנסנו ואיימנו עליה שאם היא לא מחזירה לנו את הכסף עכשיו, אנחנו מפוצצים לה את העסקה ועושים לה בלגן מול הלקוחות החדשים. תוך כמה שניות קיבלנו אותו. זה לא היה קורה אם לא היינו מאלתרים".

לדברי פאיקין, היום חצי מהלקוחות שמגיעים למסעדה הם זרים והחצי השני סינים. הישראלים מספקים במקרה הטוב 10% מהמחזור, אך תורמים תמיכה מוראלית לעסק החדש.

האם צריך לעשות התאמות באוכל הישראלי כדי לפנות לטעם הסיני?

לוי: "אני אספר לך סיפור שמאוד השפיע עלי. מידי יום עברה ליד המסעדה שלנו קשישה סינית בת 80 ויום אחד היא נכנסה. אני הייתי בעננים מעצם זה שהיא עברה בדלת כי הקשישים הסינים נורא מקובעים בהעדפות ובטוחים שהאוכל הסיני הכי טעים בעולם. הצעתי לתת לה לטעום בחינם אבל היא סירבה והתעקשה לשלם את המחיר של מנת סביח, 25 יואן, שזה המון עבור סיני פשוט. כשהיא סיימה שאלתי אותה האם היה לה טעים והיא סימנה שלא. כאן הבנתי שאין לי טעם לנסות לחנך סינים לאהוב את האוכל שלי ואין לי כוונה להוסיף לו טעמים סינים. הסינים מחפשים טעמים יותר דומיננטיים והרבה פעמים מתלוננים שחסר להם מלח אצלנו".

פאיקין: "למזלנו יש גם קהל בייגנ'אי צעיר שרוצה להיפתח ולנסות טעמים חדשים. זה אותו קהל שמוכן לשלם יותר כדי לאכול אוכל בריא. עבורם יש אפקט משמעותי לזה שאנחנו זרים, שאנחנו הדבר המיוחד שמגיע לישראל. הם באים לכאן ורוצים לשמוע על ישראל. האמת שאין שום מקום שבו שמעתי כל כך הרבה דברים חיוביים שאומרים על ישראל כמו בסין. אנחנו מקבלים הרבה אהדה ומחמאות על זה שישראלים חכמים וטובים בעסקים. כשסינים נכנסים למסעדה אני ממליץ להם ללכת על שקשוקה, שהטעמים שלה דומיננטים והיא גם דומה למנה סינית מוכרת של ביצים ועגבניות".

 סביח של מוסי מוסי. הסינים מעדיפים שקשוקה 

"בארץ היינו פושטים רגל מזמן"

חודש ינואר הקפוא בבייג'ין הוא לא תקופה פשוטה עבור מוסי מוסי. כמו דוכן טיפוסי בישראל, המסעדה הקטנה מתבססת על שולחנות שמפוזרים ברחוב, אך כאשר הטמפרטורה בבירת סין יורדת מתחת לאפס ובמקביל זיהום האוויר בעיר עולה, תנועת הלקוחות יורדת דרמטית. "אנחנו מנסים לזרוע זרעים שיפרחו בקיץ", אומר לוי. "עכשיו כשיש לנו רישיון אנחנו יכולים לעבוד עם חברות משלוחים סופסוף. אנחנו גם קרובים לסגור על לוקיישן לסניף השני. יש לנו אפילו פנטזיה להיות מכולת למוצרים ישראלים. כדי לשמור על התזרים אנחנו עושים קייטרינג לאירועים ודוכני אוכל בפסטיבל ובזארים".

האמת שעוד לא הבנתי למה פתחתם מסעדה דווקא בבייג'ין. מה רע בישראל?

לוי: "למרות הבירוקרטיה הסינית, מבחינה תפעולית אפשר להקים כאן עסק בקלות יחסית. אנחנו אנשים שהולכים עם הלב, לא איזה סטארט-אפ שבא עם תוכנית עסקית ורעיון מסודרים, ולכן התקדמנו תוך כדי תנועה והרבה פעמים מתוך אינרציה".

פאיקין: "בארץ אני חושב שהיינו פושטים רגל מזמן. אתה רואה מה קורה למסעדות בישראל. הסיכון וההון שצריך בישראל גדול בהרבה. חוץ מזה שאם אתה מצליח לפוצץ פה את השוק, זאת תהיה הצלחה הרבה יותר גדולה מאשר בתל אביב. בייג'ין זאת עיר של 22 מיליון תושבים, עיר עם עוצמות אדירות. תן לי רק חלק מהשוק הזה ואני מרוצה".