70 שנה לניצחון: ראיון עם פרופ' פינס

לרגל 70 שנה לניצחון על יפן יערך בבייג'ין מצעד צבאי. כיצד ישפיע המצעד על יחסיה של סין עם שכנותיה? מהן ההשלכות הגיאופוליטיות שלו ומה הייתה תרומתה המרכזית של סין למאבק נגד יפן הקיסרית? פרופ' יורי פינס, סגן הדיקן בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, התפנה להשיב על שאלות המחלקה העברית של הרדיו הבינלאומי של סין.

^{פרופ' יורי פינס}

ש. כיצד אתה רואה את המצעד הצבאי לאור המצב הגיאופוליטי והכלכלי של סין?

ת. זהו ניסיון של ממשלת סין לחזק במערב את התודעה שבמקור סין הייתה בעלת הברית החשובה של ארה"ב, בריטניה וארצות מערב אחרות נגד האימפריאליזם היפני. הדבר אמור גם לשפר את תדמיתה של סין בדרום-מזרח אסיה לאור ריבוי המתחים סביב איי המריבה השונים. כן הייתה התקווה לתרום לבידודה של יפן ולהבלטת מעמדה השלילי באזור כמדינה אימפריאליסטית. שלוש המטרות לא הושגו במלואן. החרמת המצעד בידי מעצמות המערב העיקריות (החרמה חלקית יש לומר) בהחלט ממחישה את מעמדה הבינלאומי הלא טוב של סין. מלבד הגעת נשיאת קוריאה הדרומית למצעד לא ניתן להצביע על הישג משמעותי כלשהו בעריכתו.

ש. מה אתה יכול לספר על תרומתם של יהודים במאבק נגד הכיבוש היפני?

ת. היהודים לא היו מן הסתם גורם משמעותי במזרח, וחלקם (הקהילה בחרבין) אף שיתפו פעולה עם הכובש היפני, בלית ברירה מן הסתם. אולם ברמה של יהודים בודדים – בפרט הקומוניסטים ואנשי השמאל – בהחלט הייתה התגייסות לכוחות הקומוניסטים הסינים שנלחמו נגד יפן. הדוגמה המובהקת היא יעקב רוזנפלד, יהודי אוסטרי, איש חיל רפואה בצבא הרביעי החדש (הקומוניסטי) שלימים עשה קריירה מרשימה בשורות הצבא הקומוניסטי הסיני. הוא עד היום אחד האנשים המוערכים בסין. היו כמובן גם אחרים, אם כי כאמור מדובר בבודדים. צריך לזכור שהיהודים מן הסתם היו הרבה יותר מעורים במלחמה באירופה מאשר באסיה. יפן, בניגוד לגרמניה הנאצית, לא הייתה מדינה אנטישמית, והמלחמה בינה לבין סין לא עניינה את מרבית היהודים, מלבד הקומוניסטים שבהם, כאמור.

^{המצעד הצבאי בבייג'ין בשנת 2009}

ש. מה לדעתך הייתה התרומה העיקרית של סין למאבק העולמי נגד הפשיזם בזירת הלחימה באסיה?

ת. על אף חולשתה הצבאית של הממשלה הלאומית של סין, סין הצליחה לרתק לשטחה מאות אלפי חיילים יפניים, דבר שהקל על בעלות הברית בהכרעת יפן. יש לזכור שסין נלחמה נגד אויב חזק בהרבה, נלחמה לבדה במשך חמש שנים ארוכות (1937-1941), ומצבה – בפרט המצב של הממשלה הלאומית של ג'יאנג ג'יה-שה (צ'יאנג קאי-שק) היה בכי רע. אולם העובדה שכנגד כל האתגרים הממשלה הלאומית המשיכה בהתנגדותה ליפן ולא נכנעה נזקפת לזכותה.

סין שילמה מחיר אנושי וכלכלי כבד ביותר בעבור התנגדותה, וסבלה ומאמציה הוכרו בידי בעלות הברית בכך שהיא צורפה למועדון מקימי האו"ם וקיבלה ב-1945 מושב קבוע במועצת הביטחון (המדינה האסייתית היחידה במועדון הבכיר הזה). בהקשר זה יש לציין את ההצלחה היחסית של טקטיקת הגרילה שאימצו הכוחות הקומוניסטיים בסין בראשות מאו. הם הצליחו לאיין במידה גדולה את הישגיה הצבאיים של יפן על ידי פגיעה מתמדת בכוחות המשת"פים השונים עליהם נשען הכיבוש היפני. זה פגע קשות ביכולת של יפן למקסם את הישגיה הצבאיים ואף תרם לכך שהממשלה הלאומית המשיכה בהתנגדותה ובאי-כניעתה.

^{המצעד בשנת 2009}

ש. האם לדעתך יש קווי דמיון מסוימים בין סבלם של היהודים והסינים במהלך מלחמת העולם השנייה?

ת. קווי הדמיון קיימים בכך ששני העמים היו קורבן למעשי רצח זוועתיים של האויב שסירב להכיר באנושיות של קורבנותיו. סינים היו קורבנות למעשי טבח רבים מאוד, לא רק הטבח המפורסם בנאנג'ינג אלא בפרט מדיניות "המירוק המשולש" בצפון סין במהלכה נחרבו אלפי כפרים ונרצחו מעל למיליון איכרים סיניים (ויש האומרים עד ל-3 מיליון).

יחד עם זאת, ולמרות הדמיון בזוועות ומספר עצום של קורבנות אזרחיים יש לזכור שסין לא הייתה קורבן למדיניות השמדת עם שיטתית, וקורבנותיה הרבים מהווים עדיין אחוז זניח מכלל האוכלוסייה הסינית. במישור הזה לא הוגן להשוות בין מלחמה – אכזרית ככל שתהיה – לרצח עם. הדמיון היותר בולט הוא בין סבלה של האוכלוסייה הסינית לזו של אוכלוסיית בריה"מ תחת הכובש הנאצי.