תכנית פוּגוּ

מאת: האנציקלופדיה של באידו תרגום: עמית אלעזר

תכנית דג פוּגוּ הייתה תכניתה של ממשלת יפן ליישב יהודים באזורים שתחת שליטתה בסין על מנת לנצלם בהתאם לאינטרס היפני. התוכנית נהגתה לראשונה בשנת 1934, ואושרה על ידי ממשלת יפן ב-1938. היא התבססה על מיתוסים אנטישמיים בדבר שליטה יהודית בכלכלת העולם, דוגמת הפרוטוקולים של זקני ציון. עם זאת, לאחר הצטרפותה של יפן למעצמות הציר ב-1940 ובשל סיבות נוספות לא מומשה מעולם.

בדומה לדג פוגו, שטיפול לא זהיר בו עלול להיות קטלני, סברו היפנים כי היהודים יכולים להיות מועילים ביותר למדינתם, אך במקביל גם מסוכנים מאוד. לפיכך, על מנת שיעילו לפיתוחה ולבסיוסה של יפן נדרש לנהוג בהם בשום שכל.

התוכנית שמה לה למטרה למשוך מהגרים יהודים מאירופה אל תוך השטחים שבשליטת יפן. במקביל, שאפה לפתח ולהרחיב את ישוב היהודים שחיו תחת הכיבוש היפני בצפון-מזרח המדינה או בשנחאי.

^{_{מנהיגי הקהילה היהודית של חרבין, 1930 (באדיבות פרופ' פאן גואנג)}} 

על פי המזימה שנרקמה, התיישבות יהודית גדולה בשטחי האימפריה היפנית שנכבשו מסין תוכל לתרום רבות בפיתוחה הכלכלי של יפן. בנוסף, בעזרת מהלך זה יוכלו לזכות היפנים בתמיכת ארה"ב ובמיוחד באהדתם של יהודי המדינה, שתתבטא הן בהשקעות כלכליות והן בתמיכה פוליטית בזירה הבינלאומית.

התוכנית פרטה בפרוטרוט כיצד ייושבו היהודים, וכן דנה בהקמתם של מוסדות שונים כגון בתי ספר ובתי חולים. היהודים צפויים היו ליהנות מחופש דתי, תרבותי וחינוכי, זאת תחת עינה הפקוחה של יפן, שחששה שבהתאם למיתוסים אנטישמים ישתלטו אלה על כלכלת יפן וממשלתה.

בשנת 1922 שבו ליפן שני קצינים יפנים שנשלחו לסיביר על מנת לעזור לכוחות הלבנים ללחום כנגד כוחות הקומוניסטים ברוסיה. היו הם נוריהירו יאסואה, סגן אלוף בצבא היפני הקיסרי וכן קורשיגה ינוזוקו. במהלך שהותם של השניים בסיביר, הם התוודעו לראשונה לפרוטוקולים של זקני ציון מפיו של הגנרל גריגורי סמיונוב. הם ראו בבדיה האנטישמית אמת אובייקטיבית, ובמהלך שנות ה-20 של המאה שעברה כתבו דוחות שונים שעסקו בנושא היהודים ויאסואה אף תרגם את הפרוטוקולים של זקני ציון לשפה היפנית. בנוסף, ערכו ביקור בפלשתינה-א"י המנדטורית, וכן נפגשו עם מנהיגי הציבור היהודי דאז, חיים ויצמן ובן גוריון.

 
^{שני הבכירים שרקמו את התכנית: יאסואה (מימין) וינוזוקו (משמאל)}

השניים הפכו ל"מומחים ליהודים" בעיני משרד החוץ היפני שגילה עניין רב בדעותיהם, והחליט עקב כך להורות לשגרירויות השונות לעקוב אחר הפעילות הקהילתית של היהודים בכל מדינה ומדינה. במקביל, הגו הם את תכנית דג פוגו להתיישבות יהודית בשטחי הכיבוש היפנים במטרה לנצלם כלכלית ופוליטית.

בשנת 1931 פלשה יפן לסין והקימה שנה מאוחר יותר בצפון-מזרח המדינה את מָנצ'וּקוּאוֹ, מדינה בעלת משטר בובות שנשלטה בפועל על ידי יפן. בנוסף, ב-1937 השתלטה יפן על שנחאי. התוכנית נשאה חן בעיני בכירים בצבא היפני, שגילו קשיים רבים במאמציהם לגייס כספים ולהזמין אזרחים יפנים להתיישב במקום.

עם זאת, עוד לפני שהחלו אף השלבים הראשונים ביישומה של התכנית, היא נדונה לכישלון. בשנת 1933 שמעון קָספֵּה, יהודי תושב חרבין, נחטף ועונה למוות בידי פשיסטים רוסיים מהכוחות הלבנים, מתנגדי הצבא האדום. התנהלות המשטרה היפנית בנדון והחקירה שנערכה מתוך רצון להיטיב עם הכוחות הלבנים בעיר פגעו קשות באמון היהודי ביפנים והוביל להגירתם של רבים מהם לשנחאי ולמקומות נוספים בסין.

בשנת 1938 התכנסו חמשת האנשים בעלי הדרג הגבוה ביותר במשטר היפני לדיון עם שני "המומחים" בשאלה היהודית. בין משתתפי הפגישה נמנו ראש ממשלת יפן, פומימרו קונואה, שר החוץ, מפקד כוחות הצבא היבשתיים, מפקד חיל הים וכן שר האוצר.

בפני המתדיינים עמדה השאלה, האם לסכן את היחסים עם גרמניה על מנת להוציא לפועל את התוכנית. היפנים קשרו ברית עם גרמניה הנאצית, ומתן סיוע ועזרה ליהודים עלולים לסכן ברית זאת. מנגד, יהודים רבים מעוניינים להימלט מאירופה ומחפשים יעד הגירה. בפני היפנים ניצבה הזדמנות חד פעמית לרכוש את אמון היהודים ולהציע להם להגר לשטחים שתחת כיבושם בסין.

לאחר ישיבה ארוכה ומאומצת של הקבינט היפני, אושרה יישומה של התוכנית. עם זאת, נקבע כי אל למהלכי התוכנית לפגוע או להעיב על היחסים עם גרמניה.

עם זאת, בשל שורה של אירועים היסטוריים שונים נסתם הגולל על התכנית. הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ב-1941 הפכה את גרמניה ובריה"מ לאויבות. בשל כך, יפן, שהצטרפה למדינות הציר ועמדה לצידה של גרמניה במלחמה, הפכה גם היא למדינה אויבת של בריה"מ. כך נחסם נתיב מעבר היהודים מאירופה ליפן, דרך העיר ולדיווסטוק שבבריה"מ.

כמו כן, ההתקפה היפנית על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941 גרמה להטלת חרם כלכלי של ארה"ב ובריטניה על שטחי הכיבוש היפניים. רבים מהיהודים יוצאי עיראק שהתגוררו בשנחאי החזיקו באזרחות בריטית ונעצרו בשל כך, גורם שהחריף את חוסר האמון והמתיחות בין היהודים ליפן