איי המריבה: האשמה לא רק ביפן אלא גם בארה"ב

^{יומון העם הוא בטאון המפלגה הקומוניסטית, והכתבות המתפרסמות בו משקפות את מדיניותה ועמדתה}

במהלך הימים האחרונים הגיעה לסין וליפן משלחת אמריקאית הכוללת נציגים מן המפלגה הדמוקרטית והמפלגה הרפובליקנית לשם דיונים, כאשר הנושא העיקרי העומד על הפרק הוא סוגיית איי דיאוֹיו (Dyaoyu dao, בסינית: 钓鱼岛, ביפנית: Senkaku).

חבר המשלחת ג'יימס סטיינברג, שהיה עד לא מזמן סגן מזכירת המדינה הילרי קלינטון, וכעת מכהן כדיקן באוניברסיטת סירקיוז, הסביר כי סין ויפן "מחזיקות בעמדתן בנחישות שעלולה להוביל להסלמתה של המחלוקת עד כדי עימות ממשי".

ההרעה במערכת היחסים בין שתי המדינות נגרמה כתוצאה מהתנהלותה של יפן, שהתייחסה בביטול להתנגדותה ואזהרותיה של סין. פעולותיה של סין נובעות מתוך זכותה הריבונית להגן על הטריטוריה שלה, והיא תתנגד ותגיב ביתר שאת להתגרות זו מצד יפן. כעת, מצב העניינים אינו שפיר, וככל שהולכת ומתלבה האש בנושא האיים כך גם נפגמים יחסי סין-יפן במישור המסחרי ובמישורים אחרים.

נתוניה המסחריים של יפן מצביעים על גדילת הגירעון המסחרי בחודשים האחרונים, ובתוך כך על ירידה של 14.1% בהיקף היצוא לסין. אמנם בעיותיה של יפן עם סין אינן הסיבה היחידה לירידה בסחר החוץ, אולם בדעת הקהל היפנית מהדהדת סוגיית האיים - והדבר נותן את אותותיו. יפן נמצאת כעת בצומת דרכים, ולא ברור אם בהמשך תוכל הכלכלה שלה להתאושש.

^{איים בזרם}

סין למעשה עדיין לא נקטה אף סנקציות כלכליות נגד יפן – באופן רשמי. הקיפאון הדיפלומטי בין שתי המדינות כבר עושה את שלו, ומשפיע, כדרך הטבע, גם על תחומי הכלכלה והמסחר. כך מתברר, שיפן משליכה אבנים לבאר ממנה היא שותה, ואם להשתמש בדבריו של יוֹנֶקוּרָה הירושימה, נשיא ההתאחדות הכלכלית של יפן: "כלכלת שתי המדינות, סין ויפן, משלימות אחת את השנייה ותלויות אחת בשנייה. אי אפשר לתת לקשר ביניהן להדרדר".

המשלחת האמריקאית, כמו גם יפנים נבונים שרואים את העניין מנקודת מבט אובייקטיבית, מקווים שהמחלוקת בעניין האיים לא תחריף לכדי עימות ממשי או אפילו "מלחמה קרה" ארוכת טווח. סין מעוניינת לשמור על יחסיה עם יפן ועל שיתוף הפעולה עמה, ומזמינה את יפן לפתוח בדיאלוג שיביא לפתרון הבעיה.

נהוג לומר בסין: "מי שקשר את הפעמון הוא זה שצריך להתירו". ואכן, יפן היא זו שיצרה את המצב הבעייתי ועליה לאכול את הדייסה שאותה בישלה. ארה"ב גם היא למעשה גורם מרכזי בסיפור; בהעניקה ליפן את האיים באופן לא חוקי לאחר מלחמת העולם השנייה, היא רק הוסיפה שמן למדורה, שהגיעה לשיאה בימים אלו. על יפן וארה"ב לשאת באחריות של טעותן ההיסטורית, ולחדול מלטמון ראשן בחול. יפן יכולה לעוות עובדות היסטוריות, אבל היא מרמה אך ורק את עצמה, והופכת את פתרון בעיית האיים למסובך עוד יותר. בעוד שארה"ב מודעת לכך שהיא עצמה היא הסיבה ההיסטורית לסכסוך, היא מתנערת מאחריות ומשתמשת בשפה דיפלומטית מעורפלת שבאה להחליש את טענותיה של סין ולחזק את האשליה היפנית.