סיפור חפצי האמנות הסינים העתיקים

חפצי עתיקות צופנים בחובם סיפורים נשכחים מן העבר. כלי הארד, הירקן, והחרס העתיקים שהורישה לנו ההיסטוריה הסינית מעוטרים בדפוסים יפיפיים אשר לא רק מוסיפים לחפצים יופי ונופך אמנותי, אלא גם מביאים עמם משמעויות מופשטות היכולות לפתוח צוהר אל העולם המטאפורי והסמלי של התקופה ממנה הגיעו.

החל מתקופת שושלת שאנג ועד לתקופת שושלת ג'ואו המערבית המוקדמת, היו נפוצות בסין מסכות ארד בהן שולבו מאפיינים של חיות פרא שונות כסמל לחוזק ולגבורה. דמויות חייתיות אלה עיטרו לעתים גם את דפנותיהן של כלים שונים, והן שימשו לצרכים פולחניים. מאוחר יותר, קיבלו המסכות את הכינוי טָאוֹ-טיֵיה (Teotie, בסינית: 饕餮, משמעות שם זה היא "זללני" או "רעבתני") שכן אותן חיות מסתוריות נראו לסינים הקדמונים חמדניות וגרגרניות.

הדרקון (Long, בסינית: 龙) הוא כנראה בעל החיים הסיני המיתולוגי המפורסם ביותר, כמו גם אחד מסמליה התרבותיים של סין בעת המודרנית. הוא הגיח אל העולם מתוך משלים ואגדות עתיקות, ועל פי אמונתם של הסינים הקדמונים הוא מסמל שמחה ומזל. לעתים קרובות השתמשו בדרקון כאמצעי אמנותי המסמל את הקיסר או השליט, ודמותו עיטרה כלים מכל הסוגים, לרבות ירקן, שנהב וקרמיקה. בתקופה של סין הפיאודלית, שולב הדרקון בסיפורים מיתיים בודהיסטיים ודאואיסטיים, ועיטר לרוב חפצי אמנות הקשורים לחוק ומשפט.

הקוי (Kui, בסינית: 夔), גם הוא יצור בדיוני שמקורו באגדות וסיפורי עם. הוא נראה כמעין הכלאה של דרקון ונחש, ויש לו רגל אחת בלבד. האגדה מספרת שהקוי נולד מהזדווגות של השמים עם הארץ ושקיימים רק שלושה מסוגו. במלחמותיו של הקיסר הצהוב, השתמש זה בעורו של אחד מן הקוי והפכו לתוף שקולו נשמע למרחקים, זאת על מנת לשפר את מורל צבאו בעת הקרב.

בתקופה הקדומה האמינו הסינים כי הנחשים הם למעשה אלוהויות; הם נחבאים להם בתהומות נסתרים ובכוחם לזמן עננים וגשם, ועל כן, היו הם סמל למזל ולשמחה. את פריטי האמנות שעוצבו בצלמם מאפיינים ראש משולש, עיניים גדולות ועגולות וגוף מקורזל.

עיטורים של בעלי כנף קשורים לפולחן הרבייה. בעת הקדומה, הציפור הייתה סמל לאבר מין גברי, והיא עיטרה חפצים אמנות בעיקר בין תקופת שושלת שאנג לתקופת האביב והסתיו.

סוג נוסף של עיטור, אשר היה טבוע בעיקר על אבן ירקן, היה דגנים. הוא הופיע לראשונה בתקופת האביב והסתיו, והתפתח בתקופת המדינות הלוחמות לצורת פסיק, או ראשן, ועל כן ידוע גם בתור "דפוס הראשן". הוא מתאר נביטתם של זרעים ומסמל את מחזוריות החיים ואת תקוות החקלאים ליבול מוצלח.

עיטור העננים והברקים הופיע על מספר גדול של כלי ברונזה, אולם מאוחר יותר הפך נפוץ יותר בכלי קרמיקה. בדפוס זה הקווים העקומים מייצגים את העננים, בעוד שהקווים השבורים מייצגים ברקים. העיטור משקף את תקוותיהם של הסינים הקדמונים לגשמי ברכה בעיתם.

בעל חיים נוסף שעיטר כלי חרס הוא הצרצר. בהיותו סמל לחיי נצח, הוא היה בדרך כלל מעטר כלים שנקברו יחד עם המת. המנהג החל עוד בתקופת שושלת ג'ואו המערבית ונמשך עד לשושלת צ'ינג.

עיטור נוסף המסמל שמחה ושגשוג הוא דפוס של פרחים. באופן מסורתי, הוא מקשט כלי ארד וקרמיקה, בדוגמאות של פרחי לוטוס, המסמלים נאמנות ואהבה; חרצית, המסמלים אצילות וטוהר; ופאוני, המסמלים עושר ושלמות.

דפוסים של גפנים ועשבים רבים הכרוכים יחדיו העניקו גם הם קונוטציה של שמחה אינסופית, זאת עקב הדמיון בין המילה גפן (Man, בסינית: 蔓) לרבבה (Wan, בסינית: 万). הם היו נפוצים בתקופה מאוחרת יחסית– משושלת יואן ועד לשושלת צ'ינג.