כתב הנשים

"כתב הנשים" (Nushu, בסינית: 女书) כפי ששמו מעיד עליו, הוא מערכת כתב ייחודית שנוצרה על ידי נשים ונועדה אך ורק לשימושן. במשך אלפי שנים, השתמשו בו נשים השייכות למיעוט היָאוֹ (Yaozu, בסינית: 瑶族), בנפת ג'יאָנְג-יוֹנְג (Jiangyong xian, בסינית: 江永县) שבמחוז הונאן. כתב זה הוא תופעה ייחודית בהיסטוריה האנושית, בה ייצרו נשים כתב משל עצמן ובכך, למעשה, הצליחו להביע את עצמן בכתב חרף הדיכוי שממנו סבלו.

לאמיתו של דבר, השם "כתב הנשים" ניתן לו על ידי חוקרים בתקופה המודרנית. לפני כן היו לו כינויים ושמות שונים שניתנו לו בשל מאפייניו החיצוניים.

בחברה הסינית המסורתית, התקיימה הפרדה מגדרית ברורה בין נשים לגברים. הנשים היו מחוסרות כל זכויות, הן שודכו לגברים אותם לא הכירו על פי בחירת הוריהן. לאחר החתונה, נאלצו הן לשרת את בעליהן ומשפחותיהם. על מנת להביע את רגשותיהן, תחושותיהן ולהשמיע את קולן, פיתחו הן כתב ייחודי ושונה, אשר לא יובן לגברים. כך, יכלו הן לפתוח את סוגר ליבן, להתלונן על החמות שרודה בהן, לנחם אחת את רעותה ולחלוק את קשיי היומיום, התקוות והפחדים. כאשר היו נפגשות מספר נשים יחדיו, שימש הכתב כשפה בה הושרו שירים ונישאו תפילות. על מנת שגברים לא יכלו לקרוא ולהבינו, הוסבה הכתב והוסף כקישוט המעטר מניפות נייר, ממחטות בד ופרטי לבוש שונים. כך, נשמר והוסתר הכתב מפני הגברים.

בחברה הסינית המסורתית מרבית האנשים, הן גברים והן נשים, היו אנלפבתים. אך בעוד שלגברים הייתה האפשרות ללמוד קרוא וכתוב, הרי שכמעט לאורך כל ההיסטוריה הסינית הייתה אפשרות זאת חסומה בפני נשים. עם זאת, יש לציין כי בקרב האליטה היו גם נשים שידעו קרוא וכתוב.

על אף שלא ברור כיצד התפתח הכתב, הרי שניכר בבירור שהוא צמח ונבע מתוך סימני השפה הסינית, אך תוך עריכת שינויים בהם. נראה שכתב הנשים הגיע לשיאו בשלהי שושלת מינג ובמהלך שושלת צ'ינג.

בשונה מהסימנים הסינים, אשר בתקופה זאת כבר הוקנתה להם צורתם המרובעת, סימני כתב הנשים נראים רכים ומעודנים, כמעויינים הנוטים על צידם. בנוסף לכך, בשונה מהכתב הסיני, אשר בו כל סימן מבטא מילה או רעיון, הרי שכ-600 סימני כתב הנשים מבטאים צלילים פונטיים. מקורם של כ-80% מהסימנים הוא בכתב הסיני, ואילו מקורן של היתר נשאר עלום עד ימינו. הכתב משקף את ניב מקומי של מיעוט היָאו, שהיה נפוץ בג'יאנג-יונג שבהונאן.

מכיוון שנשים הודרו ממערכת ההשכלה, העברת הכתב מדור לדור הייתה מוטלת על הנשים ונעשתה בשתי דרכים עיקריות. האחת, מגיל ילדות ועד לנישואיה של הנערה, היו שוקדות האימהות על הנחלת מיומנות זאת לבנותיהן. השנייה, היא על ידי קשרי רעות עמוקים שהיו נרקמים בין הבנות עוד מגיל רך. האימהות היו מחפשות ילדה בעלת תאריך לידה זהה, אופי ומראה דומים לזה של ביתן. בטקס שנערך היה על ידי משפחת הבנות, היו שתי הילדות הצעירות כורתות ביניהן יחסי חברות ורעות לכל החיים, עליהן שמרו גם לאחר נישואיהן.

היצירות שנכתבו בכתב זה עוסקות בעיקר בחיי הנישואין והבית, אהבות ושנאות, אנקדוטות מחיי הכפר, שירים וחידות. כל נערה הייתה מקבלת ביום השלישי לנישואיה ספר, שהכיל שירים ואיחולים לחיי משפחה ונישואין מאושרים. בנוסף לכך, לכתב זה גם תורגמו יצירות ספרותיות שזכו לפופולאריות באותה התקופה, וכן תועדו בעזרתו אירועים היסטוריים מרכזיים.

במרבית המקרים, לא נשמרו יצירות של כתב הנשים מעבר לשלוש דורות. לרוב, היו נשרפות היצירות או נקברות לאחר מות בעליהן. בשל כך, קשה להתחקות אחר שורשי הכתב ומקורותיו.

לאחר הקמתה של הרפובליקה העממית של סין בשנת בשנת 1949, התאפשרה גישה ללימודים ולהשכלה גם בעבור נשים מכל מעמדות החברה. עקב כך, הפסיקו נשים ללמוד אותו והוא נזנח. בנוסף לכך, במהלך מהפכת התרבות (1966-1976) נשרפו יצירות שנכתבו בכתב זה. כיום, בעידוד הממשלה המקומית שבות בנות ללמוד כתב ייחודי זה והוא זוכה להתעניינות מחודשת.