מין בראיה דאואיסטית

האגדה מספרת כי כאשר הגיח לָאוֹ דְזְה מרחם אמו לאוויר העולם, תוהו ובוהו שרר בארץ. אבי תורת הדאואיזם (טאואיזם) נולד בתוך עגלת שוורים, שעה שהוריו נמלטו מביתם אל מדינת צ'ו מאימתה של מלחמה, בשלהי תקופת האביב והסתיו (429 לפנה"ס).

המפגש הראשוני של לאודזה היה עם עולם כאוטי רווי סבל, צער ויסורים. יש האומרים כי כבר מהרגע שבו פקח את עיניו לראשונה, ראה בשלמותה את היצירה שתיכתב כשישים שנה מאוחר יותר - "ספר הדרך והסגולה" (דאו-דה ג'ינג, בסינית: 道德经), הקאנון הטאואיסטי בו הוא פרש את הגותו ומשנתו.

לאו-דזה סבר כי כשהאדם עוסק בעשייה או בפעילויות חברתיות, הוא מאבד מהזיקה שלו אל הטבע והיקום. לדבריו, חברה ומשפחה הם לא יותר מתוצר מלאכותי, פרי המצאתו של האדם, והם עומדים בסתירה עם כל מה שטבעי בעולם. הן מבטלות את האדם וכולאות אותו בתוך מסגרת, תוחמות אותו בין גבולות וכך שוללות ממנו את החירות ואת חוויית הבחירה החופשית הניתנות לו עם היוולדו.

הוא האמין כי המימד המוסרי המבחין בין טוב ורע הוא שרירותי ומשתנה, נתון לגחמות ושכנועים עצמיים רגעיים של האדם. האדם הוא יציר הטבע, על כן עליו לחזור אל חיקו, אל המהות האמיתית שלו. רק בזכות אי העשייה יוכל האדם להתקיים בהרמוניה עם הטבע והיקום. מכאן שכל מאוויו ורצונותיו והפעולות שהוא עושה על מנת להביאם לידי מימוש, יובילו לסבל ולקשיים. הוא טען כי על האדם להפחית ברצונותיו, להמעיט בעצמיותו ולצמצם את מעשיו ואת דבריו. כך היה יחסו גם כלפי יחסי מין.

בתפיסה הטאואיסטית, גוף האישה מגלם את עוצמתו ופוריותו של הטבע, זאת בזכות היכולת המופלאה שלו לברוא וליצור חיים. הטאואיסטים הקדומים סגדו לישות הנשית המעניקה חיים ורחשו לה יראת כבוד עמוקה. כוחות הטבע - כוח הלידה והצמיחה, נתפסו ככוחות נשיים. במקביל, נתפסה האישה גם כמושא של תשוקה ומשיכה פיזית.

לאו-דזה הדגיש כי אדם חייב לדעת ולשלוט בתשוקותיו. כיבוש היצר והמאווים יובילו את האדם למציאת ה"דאו", הנתיב או הדרך שלפיה עליו ללכת, לנהוג ולחיות. מצד אחר, הוא הסכים כי התאווה המינית ויחסי מין נחוצים לקיום המין האנושי ולהמשכיות החיים בטבע, שכן המהות והמטרה העיקרית של גוף האדם היא להביא תינוק לעולם. אך כל הפעלה שגויה של הגוף הפיזי, קרי, שלא לשם מימוש המטרה לשמה היא יועדה (או קיום יחסי מין לשם הנאה בלבד), נתפסת בגדר כניעה לתשוקות, כניעה שעלולה להוביל לפגיעה בריאותית.

סוגיית היצר ההרסני של האדם בשילוב עם העיסוק הכפייתי במיניות האישה עמדה במרכז השיח הפילוסופי של הדאואיזם בתחילת דרכו. היה זה ג'ואנג-דזה שעסק רבות בכתביו בסתירה שבין הקריאה להימנעות מתענוגות הגוף ולריסון התשוקות ובין הקריאה לציות לחוקי הטבע – הפיסיקליים והביולוגיים כאחד. לטענתו, מערכת היחסים בין האדם לטבע הסובב אותו נעה תמידית על קו התפר בין הרמוניה לקונפליקט.

מאז היווסדה, עברה הפילוסופיה הדאואיסטית תמורות רבות. אם אבותיה עסקו בעיקר בתיאוריות ורעיונות מטפיסיים, ממשיכיהם השקיעו את מירב מרצם בחיפוש אובססיבי אחר האלמוות הפיזי. החיפוש כלל מחקר אלכימי בנוגע לדרכי פעולת האנרגיה, המודעות והחומר באדם, כמו גם בהשפעתם של צמחים שונים ותרוכות כימיות על הגוף הפיזי.

בדומה למחנכיהם, מרכז התעניינותם של הדאואיסטים החדשים היה הכרת הדאו, אך יחד עם זאת, הם תמכו בעשייה – עבודה פנימית, תירגול פיזי ואלכימיה ככלים לחיי נצח, זאת בניגוד מוחלט לרעיון "אי העשייה", מעקרונות היסוד של התורה.

מלבד החיפוש אחר הנוסחה לגלולת האלמוות, האלכימאים הדאואיסטים ראו גם בקיום יחסי מין אמצעי שיכול להוביל לחיי נצח. הם פיתחו טכניקות ותירגולים מיניים שונים שבעזרתם ניתן לכאורה להפוך לבן אלמוות. יש שטענו כי אותם דאואיסטים עשו שימוש ברעיון האלמותיות כתירוץ שכל מטרתו היא לסייע להשביע את התיאבון המיני הכפייתי שלהם.

מאוחר יותר, לאחר שהבינו כי לא יוכלו להשיג חיי נצח, לפחות לא ברמה הגשמית, החלו הדאואיסטים לחפש אחר האלמוות הרוחני, לאחר הפרידה מהחיים בגוף הפיזי, אם כי חקר יחסי המין הוסיף לעמוד במרכז ההתעניינות שלהם. הסכמה היתה כי עסקי המיטה יכולים להעניק חיים או לסיימם. הם האמינו כי באמצעות המשגל המיני מתבצעת העברה של אנרגיה (צ'י) בין בני הזוג - היִין של האישה והיאנג של הגבר מתקשרים זה עם זה, מחזקים ומשלימים זה את זה. אם אדם ידחיק את צרכיו המיניים או יתנזר ממין לחלוטין, סופו לחוות חיים קצרים. כנ"ל לגבי התמכרות ועיסוק אובססיבי במין. פעילות מינית צורכת ומרוקנת את מאגרי האנרגיה בגופנו, אלו שניתנו לנו עם לידתנו, לכן רק פעילות במידה מתונה ומבוקרת תוכל לסייע לאדם לחזק את בריאותו, את האנרגיה הזורמת בגופו ואת אריכות ימיו.