מאחורי המסכה: קולוניאליזם במסווה של הומניטריות

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה לפיה ממשלות מסוימות משתמשות בכסות זכויות האדם וההומניזם על מנת לנגח מדינות אחרות, להכפיש את שמן, להתערב בענייניהן הפנימיים ולקדם אינטרסים אסטרטגיים אישיים. הן משמיעות סיסמאות פוליטיות אשר מעמידות את זכויות האדם מעל לזכותה של מדינה לריבונות אישית ואוטונומיה, במטרה לקדם אג'נדה פוליטית אשר תסייע לסלול את הדרך שתוביל להגמוניה.

כל מדינה באשר היא שייכת לאזרחיה בלבד והריבונות לכשעצמה מגלמת בתוכה את האוטונמיה של כל אזרח ואזרח כיחיד בעל זכויות. לכן הטענה שזכויות האדם הן ערך עליון הניצב מעל לזכותה של מדינה לריבונות היא מופרכת מבחינה לוגית. למעשה, המושג "קהילה בינלאומית" מושתת על עצם קיומן של מדינות ריבוניות ועצמאיות אשר נהנות מזכויות שוות. רק כאשר המדינה זוכה לריבונות, רק אז היא תוכל לפעול על מנת לשמור, להגן ולקדם את זכויות האדם של אזרחיה.

גם השנה, כבכל שנה במהלך 12 השנים האחרונות, פירסמה מחלקת המדינה האמריקנית את דוח זכויות האדם לשנת 2010. הדוח, שאורכו כ-7,000 עמודים, מטיח האשמות ומותח ביקורת חריפה על מצב זכויות האדם בלמעלה מ-190 מדינות ואזורים, סין ביניהם. וגם השנה, מדינות רבות גינו את הדוח האמריקני ותקפו אותו.  

 יום לאחר פירסום הדוח, אמר דובר משרד החוץ הסיני כי סין מתנגדת לשימוש הציני שעושה הממשל האמריקני בסוגיית זכויות האדם ולהפיכתה לכלי שרת בידיו בניסיונותיו הבלתי פוסקים להתערב בעניינים הפנימיים של מדינות אחרות. במקביל, האשים הדובר את ארה"ב בנקיטת מוסר כפול והציע שבמקום להמשיך ולהעמיד פנים שהיא "אבירת זכויות האדם" של העולם, כדאי שהיא תשקיע זמן בהתבוננות פנימית ובחינה עצמית.

סין לא הסתפקה בהודעת הגינוי ששחרר משרד החוץ. לשכת החדשות של מועצת המדינה הסינית פירסמה ב-10 באפריל את "דוח זכויות האדם בארה"ב לשנת 2010", במטרה לעודד את ארה"ב לבחון בצורה נכונה את בעיית זכויות האדם אצלה בבית.

שעה שארה"ב "עושה רעש" וצועקת סיסמאות שמעניקות לזכויות האדם משקל רב לעומת ריבונות המדינה, היא מוכיחה בפועל שכשזה נוגע לאינטרסים האישיים שלה, היא איננה מיישמת את תפיסותיה בנושא הלכה למעשה. במשך שנים רבות החרים הממשל האמריקני את המועצה לזכויות האדם של האו"ם, התייחס אליה בבוז וסירב לחתום על מספר אמנות והסכמים העוסקים בנושא.

ב-18 במארס העבירה המועצה של האו"ם מסמך המורה לערוך סקירה תקופתית של מצב זכויות האדם בארה"ב והציעה לא פחות מ-228 המלצות לשיפורו. ההמלצות עסקו בנושא זכויות הילידים והמיעוטים האתניים בארה"ב, גזענות ואפלייה על רקע אתני, בסירובו של הממשל לאשר אמנות בינלאומיות שניסחו האו"ם ומוסדותיו ובהפרה הבוטה של זכויות בסיסיות במתקן המעצר בבסיס גואנטנמו בקובה.

ארה"ב הסכימה לבסוף לקבל 40 המלצות בלבד, בטענה שלאף מדינה אין את הזכות למתוח ביקורת על מצב זכויות האדם בשטחה.

בימים שקדמו למלחמת העולם השנייה לא יכלו המעצמות האימפריאליסטיות להדוף את הביקורת שהוטחה כלפיהן בנוגע לעוולות ההיסטוריות שעוללו – הכיבוש הקולוניאליסטי שהותיר חורבן ושסעים, סחר העבדים, האפליה, הדיכוי והגזענות. עם סיומה של המלחמה, גל התעוררות של תנועות מהפכניות הקוראות לשחרור לאומי ולדמוקרטיה שטף את העולם. באותה תקופה, מעצמות המערב לא יכלו לטעון לשום עליונות מוסרית של ה"עולם הנאור" או לכל סיסמה נבובה ושקרית אחרת. על כן, אותן מעצמות שתאוותן אינה יודעת שובע, הבינו שאין להן ברירה אלא להסוות את תשוקתן להמשיך לשלוט ולהתערב בנעשה במדינות אחרות ולקשט תשוקה זו בסיסמאות צבועות כדוגמת "זכויות אדם".

האדם הנאור והתרבותי מן המערב נטל על עצמו במחווה הומניטרית את המשימה להפיץ את האור ו"לשחרר" ולהציל את החברות החשוכות ונטולות החירות מעצמן. השימוש בטענה שזכויות האדם חשובות יותר מזכותה של מדינה לריבונות אישית הוא לא יותר מביטוי נוסף לקולוניאליזם הישן שעטה על עצמו כסות ליברלית ודמוקרטית חדשה, שמאפשר, כאמור, לאותן מעצמות להמשיך ולבחוש בעניינים הפנימיים של עמים אחרים ולשלול מהם את הזכות הבסיסית לאוטונומיה. לוחם זכויות האדם של היום הוא לא אחר מאשר הכובש הקולוניאליסטי של העבר.

במהלך כל המלחמות או המהפכות אותן "שוחרי השלום" מאירופה וארה"ב עוררו, בין אם מדובר בקוסובו, עירק, אפגניסטן או לוב, הן פעלו בשמה של המנטרה "זכויות האדם מעל לריבונות המדינה". אך כל שריקה של כל טיל שעף מעל לשמי מדינות אלה זעקה החוצה את האמת שהיתה ועודנה ברורה לכל – שוחרי זכויות אדם אלה פועלים אך ורק מתוך אינטרסים כלכליים אישיים ולא מתוך שאיפה לממש אידיאלים נשגבים כאלה או אחרים.

השימוש האלים בכוח צבאי על מנת לרמוס ברגל גסה את זכותה של המדינה לריבונות ולהרוס את המבנים הפנימיים שלה, כל זאת תחת אצטלה של זכויות אדם, רק מוביל את המדינה לעבר אסון שעלול להיות טרגי ומזעזע אף יותר.

הרצון להגן על זכויות האדם הוא משותף לאזרחי כל העולם, אך כאשר מדינות מסוימות ממנות את עצמן ל"שופטות" ההומניטריות של העולם, שרק להן הזכות להגדיר ולקבוע מה בעצם נכלל בתוך הקטגוריה של זכויות האדם, מסרבות לכבד את זכותן של מדינות אחרות לריבונות ומתערבות בענייניהן הפנימיים ובשם התועלת הפוליטית והחומרית רומסות ערכי מוסר בסיסיים, אזי מדובר כאן בנישול ורמיסה מוחלטת של זכויותיו של כל אדם ואזרח.

כשמבינים נקודה זו, ההילה המוסרית שאותן מדינות מנסות להתעטף בה מתפוגגת, והמסיכה ההומניטרית שהן מתיימרות לעטות על פניהן מוּסרת ומה שנגלה לעין הוא לא אחר מהקולוניאליזם החדש במלוא כיעורו ואכזריותו.