המעצמה הכלכלית השניה בעולם?

במאמר שפירסם לאחרונה ביומון העם, ביקש מה ג'יין טאנג, ראש הלשכה הלאומית לסטטיסטיקה, להבהיר בפני אזרחי סין מספר עובדות הנוגעות למעמדה של מדינתם בכלכלה העולמית. המאמר היה גדוש בנתונים סטטיסטיים מפתיעים, בייחוד לנוכח העובדה שמדובר במדינה שעקפה לפני מספר חודשים את יפן ותפסה את מקומה כמעצמה הכלכלית השניה בגודלה בעולם.

לפי המאמר, 38.1% מהאוכלוסיה הסינית עוסקים כיום בחקלאות (המגזר הראשוני), שיעור גבוה להפליא לכל הדעות. בנוסף, 27.8% עובדים במגזר השניוני (תעשייה) ו-34.1% מועסקים במגזר השלישוני והרבעוני (מסחר ושירותים), כמחצית ממספרם של המועסקים במגזרים אלה במדינות מפותחות. שיעור המועסקים בענף התעשייה הסיני זהה לשיעור שאפיין את ארה"ב בשנים 1910-1870. מי היה מאמין שסין, "בית החרושת של העולם", במובנים רבים מפגרת בכמאה שנה אחרי ארה"ב?

התוצר המקומי הגולמי הוא ללא ספק מדד חשוב ביותר. הוא מתאר את חוסנה הכלכלי של המדינה ועלייה בשיעורו מעידה על גידול במחזור הפעילות הכלכלית במשק. במילים אחרות, עלייה בתמ"ג היא דבר חיובי לכל הדעות ובשנים האחרונות רשם התוצר המקומי הסיני צמיחה בשיעורים חסרי תקדים.

^{מה ג'יין טאנג, ראש הלשכה הלאומית לסטטיסטיקה} 

כיום, כשלושה עשורים לאחר שהצליחה תחת הנהגתו של דנג סיאו פינג להיחלץ ממעגל העוני והנחשלות, הפכה סין ממדינה רעבה למעצמה כלכלית משגשגת ויציבה שאזרחיה אינם רעבים עוד ללחם.

אך מי שממשיך לזלול גם לאחר ששבע סופו להשמין, ושומן, כמו שכולנו יודעים, אינו הופך אנשים לחזקים יותר. אותו עקרון בדיוק חל גם על הצמיחה הכלכלית. מדינה שנשענת על מודל כלכלי המורכב כולו מפעולות מוכוונות תמ"ג שכל תכליתן היא הגדלת מחזור הפעילות הכלכלית, סופה למצוא עצמה צוללת לתוך מעגל קסמים אכזרי של כשלונות כלכליים. כאשר דברים נעשים אך ורק מתוך ראייה תמ"גית, המשק אמנם זוכה לזריקת מרץ בטווח הקצר, אך האם מישהו עצר לרגע לחשוב על  ההשלכות לטווח הארוך? 

תעשיית הברזל והפלדה הסינית היא דוגמה קלאסית שממחישה היטב את הנקודה. בשנים האחרונות הגבירה התעשיה את כושר הייצור שלה והרחיבה את פעילותה באופן נמהר וללא תכנון אסטרטגי יעיל וראוי. נכון להיום, סין אמנם נחשבת ליצרנית הפלדה הגדולה בעולם, אך מדובר בתעשיה לא רווחית ולא יעילה שמתנהלת ללא אלטרנטיבה וללא תחרות, מה שממקם אותה בעמדה חלשה מבחינת המעמד שלה ויכולות ההתפתחות שלה בשווקים הגלובליים.

בניגוד למנהגו בעבר, הציע הפעם מה ג'יין טאנג במאמרו ניתוח מקיף ומפורט שחורג הרבה מעבר לנקודת המבט הצרה הבוחנת את מצבה הכלכלי של סין רק מבעד למשקפי התמ"ג , כשמה שהנחה אותו הוא הרצון לגרום לאזרחי סין לפתח מודעות בנוגע לפערים הקיימים בין המדינה שלהם לבין מדינות מפותחות. מה הצביע על כך שכמות המשאבים לנפש בסין נמוכה משמעותית מהממוצע העולמי, כמות התבואה לנפש היא 26.5% מזו בארה"ב ורזרבות הנפט והגז נמוכות ב-10% מהממוצע העולמי.

מבחינת פריון העבודה, מדד לתפוקת העובד לשעה, לא רק שסין נגררת הרחק מאחורי המדינות המפותחות, היא גם מפגרת אחרי לא מעט כלכלות מתעוררות. בשנת 2008 עמד מדד התוצר למועסק על 5,855 דולר, 5.9% בלבד בהשוואה למועסק בארה"ב. משמעות הדבר היא שעובד אמריקני אחד מייצר כמות הון שוות ערך לזו ש-16 עובדים סינים מייצרים.

גם מבחינת מדד צריכת משאבים לנפש, בעיקר משאבי אנרגיה מתכלים, ניצבת סין במקום לא מחמיא בין מדינות העולם. בשנת 2009 תפס התמ"ג לנפש נתח של 8.6% מהתמ"ג העולמי, אך במקביל, צריכת הפחם והנפט לנפש עמדה על 46.9% ו-10.4% בהתאמה מהצריכה העולמית. באותה השנה בדיוק, עמד התמ"ג האמריקני על 24.3% מהתמ"ג העולמי, כשצריכת הפחם והנפט לנפש תפסה 15.2% ו-21.7% בלבד מהצריכה העולמית, בהתאמה. גם יפן הציגה נתונים מרשימים באותה השנה, כשהתמ"ג שלה עמד על 8.7% מזה העולמי, אך צריכת הפחם והנפט, בהשוואה לצריכה העולמית, עמדו על 3.3% ו-5.1% בלבד.

מה ג'יין טאנג משום מה לא התייחס במאמרו למשאב חשוב נוסף – משאב המים. סין סובלת כיום ממחסור חמור במים לצריכה אישית, כשכמות המים לנפש עומדת על כ-25% בלבד מהכמות המומלצת על ידי ארגון הבריאות העולמי.

ניתן למצוא אינספור סיבות או הסברים משכנעים לכל הבעיות והפערים שנימנו לעיל, אך לא ניתן לשלול אותם או להתעלם מקיומם. רק אם סין תתפכח ותכיר במציאות הממשית בה היא נתונה, רק אז היא תוכל להבין את הדחיפות שבהגברת היעילות הכלכלית שלה, שתתאפשר אך ורק אם היא תחליט לבצע בנחישות שינויים מבניים בדפוסי הפיתוח הכלכלי שלה. בגלל האוכלוסיה העצומה שלה, סין סובלת ממחסור חמור במשאבים.

כמות המשאבים הטבעיים שכל מדינה באשר היא מחזיקה בידה מוגבלת מטבעה והיא הולכת ואוזלת ככל שהזמן עובר. נקודה זו מתחדדת כשמדובר במדינה עם אוכלוסיה עצומה כמו סין. לכן זה לא הגיוני לחשוב שהמשק הסיני יוכל להמשיך במסלול של צמיחה על בסיס המדיניות הנוכחית המסתמכת כולה על ניצולם של המשאבים הקיימים.

משאבים מתכלים לא יכולים לחדש את עצמם. סין לא יכולה להגדיל את מאגרי הפחם, המים או הקרקעות שבידה והיום שאלה יאזלו קרוב מתמיד. הדרך היחידה שהיא תוכל לשמור על המשך הצמיחה היא למנף, תוך עבודה קשה ומאומצת, את ההון האנושי שלה. סין נדרשת להגדיל את שיעור המועסקים בפועל מסך האוכלוסייה ולהביא גם לשיפור פריון העבודה הממוצע במשק, כלומר, להעלות את התוצר לעובד.

מבחינה זו יכולה סין להסתכל על שכנתה ממזרח, שכן יפן היא דוגמה מצוינת למדינה ענייה במשאבים וחומרי גלם, שבכל זאת הצליחה להגיע למעמד של מעצמה כלכלית.