רק רוצים לחזור הביתה בשלום

"הצלחנו לארגן אולימפיאדה למופת, גם המשחקים האסיאתיים היו הצלחה אדירה, אז איך זה שכל שנה מחדש, כל-כך קשה לנו לדאוג למערך תחבורה שיחזיר את כל אחד מאזרחינו הביתה בשלום בחג האביב?" המילים הללו, אשר פתחו את הידיעה הראשית על עמוד השער של יומון העם ב-21 בינואר, הצליחו לעורר גל של תגובות שהתפשט ברחבי רשת האינטרנט כאש בשדה קוצים.

^{אלפי אנשים ממתינים מחוץ לתחנת הרכבת של גואנג ג'ואו}

שעות ספורות לפני שעלה המסך על אירוע התחבורה הגדול ביותר בעולם, בקור המקפיא של ארבע לפנות בוקר, הגיע וואנג מינג, פועל בניין, לתחנת הרכבת המערבית בבייג'ין ותפס מקום בתור המשתרך אל קופות הכרטיסים. "זה כבר היום החמישי ברציפות שאני מגיע לכאן, וכל יום הקופאית אומרת לי "תבוא מחר", מתלונן וואנג תוך שהוא מסנן עוד קללה מבין שפתיו. שנייה אחר-כך הוא נשבר ופורץ בבכי. "אני לא יודע מה לעשות", הוא מוחה דמעה של תסכול מזווית העין. "כבר שנה לא ראיתי את המשפחה, אני לא יכול להעביר עוד שנה בלי לראות אותם".

זוהי תמונת המצב העגומה שמאפיינת את סין בכל שנה לקראת פסטיבל האביב, החג הלאומי החשוב ביותר במדינה. מיליוני אנשים עומדים בתורים אינסופיים, בקור ובשלג, כמו להקה של ציפורים נודדות שמשוועות לשוב אל קינן, נפשם כמהה לשוב הביתה, לשבת עם יקיריהם סביב שולחן האוכל ולחוש בשנית את החמימות המשפחתית אותה השאירו מאחור לפני שנה.

על אותם מאות מיליונים של אנשים נמנים בעיקר סטודנטים ומהגרי עבודה שיעשו דרכם מאזורי החוף המזרחי למערב המדינה ובחזרה, ממש כמו גל שמתנפץ על החוף ואז נשטף חזרה. על פי ההערכות, היקף תעבורת הנוסעים עתיד לחצות השנה את רף ה-2.8 מיליארד. משמעות הדבר היא כי מעל ל-2.8 מיליארד כרטיסי אוטובוס, רכבת וטיסה יימכרו תוך 40 ימים בלבד, נתון ששובר כל שיא אפשרי בהיסטוריה של נדידת אוכלוסיות.

נדמה כי יש לנו כמדינה את היכולת להפתיע את העולם ולהדהים אותו כל פעם מחדש. בין אם מדובר בעובדה שאנו מצליחים להאכיל 22% מאוכלוסיית העולם כשבידנו 7% בלבד מכלל האדמות הניתנות לעיבוד, או בכך שה-GDP שלנו רושם עלייה שנתית חיובית מזה מעל לעשר שנים ברציפות, או בעובדה שהצלחנו לתפוס את מקומה של יפן ולהפוך למעצמה הכלכלית השניה בעולם.

אין ספק שאנו חיים בעידן של שגשוג והרמוניה שלא היה כדוגמתו בעבר. אך למרות כל זה, האומה האדירה שלנו חווה מדי שנה לפני ואחרי חג האביב תחושות קשות של תיסכול וחוסר אונים. כולנו זוכרים את שאירע בשנת 2008, אז נתקעו מאות אלפי נוסעים בתחנת הרכבת של גואנג ג'ואו במשך ימים ארוכים, זאת בגלל סופות השלג הקשות שפגעו בכבלי החשמל שמניעים את רכבות הנוסעים והשביתו את תנועתן. אלפים נוספים נתקעו במקומות שונים במחוזות הדרומיים של המדינה.

הבעייתיות שמאפיינת את התקופה העמוסה ביותר בדרכים במדינה מקבלת ביטוי בשני מישורים עיקריים – האחד הוא במערך התחבורה הארצי אשר אינו מספק מענה הולם לכמויות ההולכות וגדלות של הנוסעים, בגלל מחסור באמצעי תחבורה. השני הוא בקושי בלהשיג כרטיס נסיעה.

עקב האכילס של מערך הרכבות של סין הוא חוסר היכולת לענות על הביקוש ההולך וגובר. אורכה הכולל של רשת מסילות הברזל המסועפת של סין הוא אמנם כ-91 אלף ק"מ, אך לפי פרופסור ג'או ג'יין-צנג מאוניברסיטת ג'יאוטונג, רשת מסילות באורך של 160 אלף ק"מ לפחות תוכל לענות על הביקוש בתקופת פסטיבל האביב.

במהלך עשר השנים האחרונות השקיעה ממשלת סין סכומים בהיקף חסר תקדים בשיפור תשתיות התחבורה במדינה. כיום, מערך הרכבות המהירות בסין הוא הראשון באורכו בעולם ורשת הכבישים במקום השני. סין מובילה גם בתחום התחבורה האווירית הפנים יבשתית, כשהיקף טיסות הפנים בתחומיה שני רק לארה"ב. עם זאת, אזרחים רבים משתוממים מדוע הממשלה מחליטה להשקיע כל-כך הרבה משאבים בפיתוח תשתיות לרכבות מהירות, כשהיא יכולה להשקיע הרבה פחות בהרחבתה של רשת הרכבות הרגילות.

במהלך תקופת חג האביב השנה, 2,265 קווים עתידים לנוע על פני רשת המסילות הסינית, 293 יותר מהתקופה המקבילה אשתקד, וכמות הנוסעים בהם עתידה להגיע ל-6.2 מיליון איש. אז אם כל-כך הרבה קווים נוספים יתווספו השנה, מדוע אנחנו עדיין צריכים להתמודד עם מבטה הקר של המוכרת בקופת הכרטיסים בעודה זורקת לעברנו את המילים המייסרות "תבואו מחר", ומותירה אותנו עם תחושה מרירה ומתסכלת של חוסר אונים מוחלט.

כל מה שאנו מבקשים זה לאפשר לאזרחים שלנו לחזור הביתה בשלום ובבטחה, להבטיח להם שלאחר שנה של בדידות, עצב ומרור, הם יוכלו להגשים משאלה אחת פשוטה – להתאחד עם משפחותיהם. זה לא כל-כך הרבה לבקש, בייחוד כשמדובר במדינה שידועה ביכולת שלה לחולל כל-כך הרבה ניסים.