הצעירים הסינים ממשכנים את עתידם

הסינים ידועים ביכולת שלהם לחסוך כסף. שיעור החסכון בסין הוא הגבוה ביותר בעולם, והוא עומד על 53% מהתוצר המקומי הגולמי. רק לשם השוואה, שיעור החסכון בהודו עומד על 33.6% וזה בארה"ב עומד על 12.2% בלבד.

אך היכולת המופלאה לחסוך מאפיינת בעיקר את הדור המבוגר בסין. צעירים רבים נדהמים מהיכולת של הוריהם להתקיים מפחות מ-2 יואן ביום, הרבה מתחת לקו העוני הרשמי במדינה. אלה דואגים לנתק את כל מכשירי החשמל שלא בשימוש בבית, על מנת לקצץ בהוצאות החשמל, הם אוספים ומוכרים גרוטאות מתכת ובקבוקי פלסטיק, וכשהם סופסוף קונים בגדים, הם דואגים שאלה ישמשו אותם לכל החיים, בלויים ומטולאים ככל שיהיו.

הכסף שהם חוסכים מיועד לילדים שלהם, על מנת שאלה יוכלו ללכת לאוניברסיטה ולקנות דירה לאחר החתונה. המחשבה היא שההורים יחסכו היום על מנת להבטיח עתיד טוב לילדיהם, וכשאלה יגדלו, הם יוכלו לטפל בהורים, לתמוך בהם כלכלית ולדאוג לכל צרכיהם.

אם אותם הורים יגלו כמה כסף הילדים שלהם "שופכים" כל חודש על קפה בסטארבאקס, או כמה עלה המכנס שרכשו מ"ארמאני", הם בטוח "יחטפו התקף לב" מרוב עצבים וזעם.

מנקודת מבטם של הכלכלנים, מדובר בלא פחות מקטסטרופה, שכן הכסף שכל אזרח ואזרח במדינה מרוויח אמור לחזור חזרה למשק הסיני. הגברת הצריכה הפרטית במדינה הפכה למטרה הלאומית הגדולה ביותר, ועל מנת לממש אותה יש לשכנע את הסינים לחסוך פחות ולהוציא יותר, וזה בדיוק היה הרעיון שעמד מאחורי ההחלטה לייסד את מה שמכונה "שבוע הזהב", חופשה בת שבוע ימים שמוענקת לסינים פעמיים בשנה (בעבר שלוש פעמים בשנה), שכל מטרתה היא לעודד את הצריכה הפרטית ולגרום לסינים לפתוח את הארנק ולבזבז כאילו אין מחר.

אך כשזה נוגע לדור הצעיר של סין, נראה כאילו המאמצים לעידוד הצריכה הצליחו מעל ומעבר לכל מה שניתן היה לשער או לצפות, ולא מדובר רק בצעירים ממשפחות עשירות או "מסודרות", אלא גם בסטונדטים שזה עתה סיימו את לימודיהם, ומרוויחים משכורות שבקושי מאפשרות להם "לגמור" את החודש.

כך לדוגמא, ישנן נשים סיניות מובטלות שיעדיפו לא לאכול כלום כל החודש אך יתעקשו ללבוש רק מותגי יוקרה, או גברים צעירים שיבזבזו משכורת של חודשיים על מנת לקנות לעצמם אייפון. אין כל פסול בלפתח חיבה למותגים כשאתה יכול להרשות לעצמך לרכוש אותם, אך כשאתה בקושי מגרד את ה-2,500 יואן בחודש, כמו כל סיני עירוני ממוצע, הדבר עלול להיות קטלני.

^{"ארון הבגדים מוגבל בגודלו, אך התשוקה אינה יודעת גבולות"}

אותם צעירים יכולים להרשות לעצמם לקנות את כל מותגי היוקרה הללו בזכות האשראי הזמין שהם מקבלים, אשראי שמגיע עם עמלות וריביות מופקעות בשיעור של מעל 10% בחודש. חשוב להבין שמדובר בתופעה חדשה יחסית שכן עד לא מזמן הקונספט של מתן אשראי היה בגדר לא קיים בסין. בתחילת שנות ה-2000, רק "יחידי סגולה" הסתובבו עם כרטיסי אשראי בכיס. כיום, התופעה של סטודנטים שסיימו זה עתה את לימודיהם באוניברסיטה וכבר הספיקו לצבור חובות כרטיסי אשראי בשווי של אלפי יואנים, הולכת ונהיית נפוצה יותר עם כל יום שעובר.

נדמה כאילו מישהו "הגדיר" לאותם סינים צעירים באופן ברור ומוחלט מה זה אומר להיות מודרני, וזה הכל מתחיל ונגמר במותגים וגאדג'טים. אך הכלכלה הסינית כפי שהיא היום, אינה מסוגלת לספק לאותם צעירים עירוניים שכבר נמצאים עמוק בתוך ההתמכרות, את ההכנסה הדרושה לנהל חיים שכל תכליתם היא לצרוך ולקנות.

אין ספק שלדור הצעיר יש הרבה מה ללמוד מהוריו. חיסכון אולי אינו הדבר הטוב ביותר כשמדובר בכלכלה הלאומית, אך מצד שני, יצירתו של דור של עבדים ושפחות של תרבות הצריכה אשר כבולים בחובות גם היא איננה נתפסת כדבר חיובי.

האשליה של חופש בחירה וביטוי אישי שנוצרת שעה שאותם צעירים משוטטים בין חנויות היוקרה בג'ונגל הקניונים ומחליטים בעצמם איזה מותג לקנות, מביאה, בסופו של דבר לצמצום באפשרויות הבחירה בנושאים כמו באיזו עבודה לבחור, עם מי להתחתן, איפה לגור, מתי להביא ילדים לעולם, כל הדברים שבאמת חשובים בחיים.