מדוע הסינים פוחדים להביא ילדים?

"אני לא רוצה ללדת ילד בשביל בעלי העני שמרוויח רק 2,500 יואן בחודש. אני טועה?" ההודעה הזו, שמופיעה כבר למעלה מ-10 ימים בפורום הפופולרי טְיֵיניָה, מעוררת ויכוחים לוהטים ברשת. נכון ל-14 ביוני בשעה 16:00, היו 155,087 הקלקלות על ההודעה והיא קיבלה 2,212 תגובות.

בימים האחרונים התפרסמה באותו נושא ידיעה נוספת, על סקר שנערך בנוגע להרגלי הילודה אצל תושבי הערים ותושבי הכפרם. נתוני הסקר מגלים, כי תושבי הערים והכפרים דוחים את גיל הילודה ב-2.1 שנים בשל אילוצי המציאות השונים כמו הבסיס הכלכלי ותנאי המגורים. בערי המעגל הראשון כמו בייג'ין, הזוגות הצעירים מעזים להביא ילדים לעולם רק כאשר ההכנסה החודשית הממוצעת שלהם מגיעה ל-8,000 יואן ומעלה.

^{"להתחתן מאוחר וליישם את מדיניות הילודה המתוכננת למען המהפכה". במקומות רבים סין ניצבת כיום לפני בעיה הפוכה – זוגות שאינם מעונינים להוליד ילדים מסיבות כלכליות ואחרות}

שתי הידיעות האלה מכניסות רבים כמותי לסערת רגשות מסוימת – מדוע ככל שחולף הזמן אנחנו לא מעזים להוליד ילדים?

בתור עקרת בית, זרקתי פעם איזו שאלה לבעלי בן ה-30 – מתי אתה רוצה ילדים? התשובה שלו הותירה אותי חסרת אונים ומתוסכלת. "אפשר לשקול את זה רק כשהמשכורת החודשית תעבור את העשרת אלפים." הוא השיב. אולם הניסיון המשפחתי של ההורים שלי סיפק לי תשובה שונה. הוריי נולדו למשפחה כפרית, והם היגרו לבסוף אל העיר בחיפוש אחר פרנסה. בשנות ה-80, הם נחשבו ל"בני עניים" קלאסיים, אך גם בעת מצוקה כלכלית, הם הולידו 3 ילדים בלי כל היסוס, וגידלו אותנו לתפארת – שלושתנו למדנו באוניברסיטה, והישרדותה של משפחתנו מעולם לא עמדה בסכנה בשל המצב הכלכלי. היום לעומת זאת המצב השתפר באורח ניכר, ולא רק שיש לנו עבודה מכובדת, אנחנו גם נהנים מחיי משפחה מאושרים. אני חושבת שאי אפשר לפשט את העניין עד כדי כך כך ולפטור אותו בהיותו עניין של משכורת נמוכה או מעט כסף. ההישרדות שלנו עומדת כאן הפרק.

הפער החברתי בין עשירים לעניים רק הולך ומתרחב, הולך ומחריף. לילדים במשפחות עשירות הזדמנויות להתפתח, ואם ילדים ממשפחות עניות רוצים לטפס במעלה הסולם החברתי, הם נתקלים במשוכות גבוהות בעשרות מונים, וסיכוייהם קלושים. עובדות רבות מוכיחות כי עלות מחיה גבוהה מדי ומערכת רווחה לקויה משפיעות על תפיסת הילודה במשפחות רבות. למשל, מחירי הדירות הגבוהים בקושי נותנים לנו לנשום מרוב לחץ; העלויות הגבוהות של שירותי הרפואה והחינוך והיעדר האמון במנגנון ההתניידות החברתית השתלטו על הבחירות של רבים מאיתנו.

במדינות מפותחות רבות משפחות עניות אינן חוששות להוליד ילדים. במדינות אלה לא רק שיש שקיפות במדיניות החינוך, הרפואה והטיפול בקשישים, אלא שגם אם מישהו מאבד את עבודתו, הוא מקבל דמי אבטלה כדי שיוכל להמשיך ולחיות. כאשר יינתנו שירותי רווחה חינם וכשצעירים בני דור שני למשפחות עניות יקבלו דמי אבטחת הכנסה, יוסרו רבות מהדאגות הלידה של נשים.

בני הדור השני למשפחות עניות נאבקים נואשות בעול הפרנסה ונותרים בעוניים. הנכונות או חוסר הנכונות להוליד ילדים היא רק הסימפטום של התופעה. מהות העניין היא שהמדינה פשוט אינה מסוגלת ליצור אמון אצל האזרחים לחיים שיילכו וישתפרו.

לבסוף, קבוצות רבות באוכלוסייה מקדשות את הכסף במערכת הערכים שלהן, הכסף נהפך אצלן לחזות הכול ומבחינתן מחסור בכסף פירושו שאי אפשר לנהל חיי משפחה מאושרים. אין שום פסול כמובן בשאיפה לכסף, אך האם אושרה של המשפחה נגזר רק מעושרה? אני בספק גדול.