פאר ודקדנטיות: סיפורו של הבאנד

הבאנד (בסינית: 外滩，Waitan, באנגלית: Bund, נכתב גם בונד) הוא שדרת בניינים קוליונאליים מן המאה ה-19 השוכנת לאורך הגדה המערבית של נהר ההואנגפו, ניגוד מוחלט לגורדי השחקים המודרנים המתמרים בעבר המזרחי של הנהר. זהו אחד המקומות בשנחאי שמושך אליו מקומיים ותיירים כאחד – אתר היסטורי המשלב קניות, מסעדות וחנויות יוקרה כמו גם אתרי החובה של העיר, כמאמר הפתגם השאנחאינזי הידוע: "כל הדרכים בשנחאי מובילות אל הבאנד". באמצע המאה ה-19 מלחים וסוחרים מרחבי העולם כולו עגנו בגדות הנהר הבוציים, וסחרו מכל הבא ליד: כותנה, תבלינים ותה זרמו אל הספינות ומהן לצד עשרות סחורות אחרות. בעקבות מלחמת האופיום הראשונה הפך האזור בין נהר ההואנגפו וערוץ סוג'ואו להתיישבות בריטית ונקרא "Bund", שנשאבה מהמילה "סכר" בסנסקריט. ברבות השנים הפך ה-"באנד" לכינויה של גדת הנהר המערבית של הנהר.

עם תחילת המאה ה-20 הפך הבאנד לאזור העשיר ביותר בשנחאי, והיה למקום מושבם של כמה מהבניינים המרהיבים של אסיה. הרחוב כולו הוסב לשדרת בנקים שזכתה לכינוי "הוולסטריט של אסיה", וכמה מהבניינים שנבנו בה היו בשעתם הגבוהים בעולם.

העושר בשנות ה-20 וה-30 הביא אל שנחאי שלל פשעים, שחיתויות ודקדנטיות, ומקום מושבן של רבות מן הרעות החולות היה באזור הבאנד. סוחרי אופיום מכרו את מרכולתם לכל המרבה במחיר, ויקטור ששון, יהודי בגדאדי, אירח בבית המלון המפורסם שלו עשרות נשפים מפוארים; אנשי צבא ואנשי עסקים ישבו בהמוניהם סביב הדלפקים הארוכים בבארים של העיר וגדשו את בתי האופרה בליווי אמנים רוסים לבנים, שנמלטו לשנחאי אחרי המהפכה הבולשוויקית ב-1917. כך הפכה שנחאי לעיר שהייתה בעת ובעונה אחת "פאריס של האוריינט" ו"הזונה של המזרח".

^{תחילת המאה ה-20}

אך עם כניסת היפנים החגיגה נגמרה וימי הזוהר של שנחאי עברו מן העולם. עם הקמת סין החדשה עזבו החברות הבינלאומיות את הבאנד, דגלי בריטניה הורדו מן הגגות, והבניינים המפוארים הוסבו למשרדים ממשלתיים או אף למפעלים.

רק כ-50 שנים מאוחר יותר החל הבאנד לחזור לעצמו. בשנת 1996 הועברו ממנו המשרדים הממשלתיים ואת מקומם תפסו בנקים – הפעם מקומיים – מסעדות מפוארות ובארים אפופי עשן. הבאנד חווה כיום תחייה מחודשת והוא שוב מרכז קוסמופוליטי ומודרני, הממוקם בבניינים קולוניאלים משוחזרים בטוב טעם. הבאנד של היום הוא ביתם של עשרות גלריות לאמנות, בארים, מסעדות, מכוני ספא וחנויות הבגדים האופנתיים ביותר בעיר.

סיור בבאנד

סיור מלא בין בנייני הבאנד יכלה שעתיים מזמנכם, אך בשעה אחת תוכלו לראות את האתרים המרכזיים שבו. על קירותיהם של רוב הבניינים במהלך הסיור תמצאו שלטים המספרים על ההיסטוריה של המקום, ואילו מההווה שוקק החיים תוכלו להתרשם בעצמכם. אל תתביישו להכנס אל הבניינים הפתוחים בפני תיירים ולראות מבפנים את המועדונים המצוחצחים ואת אופנת העילית המצויה בכל פינה. התחילו את סיורכם בבניין מקביין (רח' באנד מס' 1) שנבנה בידי איל הספנות ג'ורג' מקביין, בעל המטוס הפרטי הראשון בשנחאי. כיום פועלים בו רק כמה משרדים, ולכן מבט חטוף יספיק לפני שתתקדמו אל מועדון החברים האקסלוסיבי ביותר של שנחאי בשנות ה-20, "מועדון שנחאי" (באנד מס' 2). המועדון, שהיה ה"מיקרוקוסמוס של החברה הזרה בשנחאי", היה בריטי בעיקרו. נשים לא הורשו להכנס אליו אלא לאירועים מיוחדים או למסיבות, וחבריו דנו בהזמנויות עסקיות שנקרו בפניהם לצד הדלפק הארוך בעולם באותה תקופה – כמעט 34 מטרים אורכו. הוא נסגר בשנות ה-50 ונהרס חלקית עם השנים. בשנות ה-90 היה ביתו של סניף ה-KFC הראשון בשנחאי, שנסגר כעבור שנים ספורות.

כאשר הסניף הראשי של בנק HSBC בבאנד 12 נפתח ב-1923, הוא נחשב לבניין המפואר בין תעלת סואץ למצר ברינג. הוא צופה בשיש האיטלקי המשובח ביותר ועוטר בחריטות ופסלים מעודנים. הבניין היה סמל לעושרו של הבנק, הגדול ביותר במזרח אסיה באותה תקופה. על תקרת אולם הכניסה שובצו 8 פסיפסים, שהוקדשו לכל עיר שבה סניף של הבנק: שנחאי, הונג קונג, לונדון, ניו יורק, טוקיו, בנקוק, פאריס וכלכותה. בכל אחת מהיצירות מופיעה דמות מיתולוגית וסמלי העיר. במהלך מהפכת התרבות כוסו הפסיפסים בשכבת טיח, וכך נשמרו עד שהתגלו מחדש בשעת השיפוץ ב-1997. גם מאחורי האריות הניצבים בשערי הבנק סיפור מעניין: ב-1961 הוחזרו אלה על ידי האמריקאים מיפן, אחרי שנשדדו עשרים שנים קודם לכן על ידי השלטון היפני בעיר. עם זאת, האריות המוצבים שם כיום הם רק העתקים לפסלים האמיתיים המוצגים במוזיאון ההיסטוריה של שנחאי.

חברת האדריכלים ההונג-קונגית שתכננה את הבניין, P&T (פאלמר וטרנר), התפרסמה בזכות הבניינים הרבים שהקימה בבאנד ובערים אחרות במזרח אסיה. החברה, שמקורה בהונג-קונג, הייתה החברה שהשפיע יותר מכל חברה אחרת על הארכיטקורה ברחוב זה. הסניף הראשי של HSBC היה בניינה האחרון שנבנה בסגנון קלאסי, ואילו מלון השלום ובנק סין שקמו אחריו נבנו כבר בסגנון אירופי וארט-דקו. אחרי מלחמת העולם ה-2 ועליית הקומוניסטים עזבה החברה את שנחאי והתמקדה בהונג קונג ומדינות אסייתיות אחרות. ב-1994 חזרה החברה להקים פרוייקטים גם בשנחאי.

גם בית המכס בבאנד 13 תוכנן על ידי פאלמר וטרנר. מגדל השעון, שצלצל בכל שעה עגולה הושווה לעיתים לביג בן של לונדון וזכה לכינוי "ביג צ'ינג". במהפכת התרבות השעון נהרס, ובמקומו הותקנו רמקולים שהשמיעו שירים "אדומים". בית המכס סגור לקהל הרחב וניתן להתרשם ממנו מבחוץ בלבד.האגדה מספרת על כספת מלאה בזהב שהתגלתה בשנת 1948 בין קירותיו של הבניין השכן, מס' 14, משכנו לשעבר של הבנק האוסטרי, אך זו מעולם לא אושרה רשמית.

הבניין השוכן במס' 16 יוצא דופן בסגנון הבניה האיטלקי שלו, ומתכנניו ספגו ביקורת על כך שהוא לא מתאים לסגנון השולט ברחוב. הוא נודע גם בזכות היותו הבניין המתקדם ביותר מבחינה טכנולוגית בעיר: הותקנה בו המעלית הראשונה בשנחאי, והוא היה בין הבניינים המעטים שנבנה עם גנרטור חשמלי, שהפעיל את מאווררי התקרה וסיפק חשמל לשקעים שהיו בכל עמדה, שניהם חידושים טכנלוגיים באותה תקופה. היום הוא ביתו של ארגון הסחר בזהב של שנחאי וסגור לתיירים.

באנד מס' 18 שנבנה בסגנון ה"תחייה היוונית" עבר גלגולים רבים מאז שנבנה ב-1847 עבור בנק מקיר. לאחר שעבר שריפה ונבנה מחדש, היה הבניין ביתם של בנק הודו, אוסטרליה וסין, חיל האוויר של ממשל שנחאי, חברה ליצוא ויבוא טקסטיל ורבים אחרים. ב-2002 קנה את הבניין יזם טיוואני ופתח אותו ב-2005 אחרי השקעה של 110 מיליון יואן ושנתיים של עבודות רפרודוקציה דקדקנית, שגרדו עשרות שנים של הזנחה. היום באנד מס' 18 הוא עולם של חנויות פאר המשלבות ברק מודרני ועיצוב של המאה ה-19. בית המלון ששוכן לידו, מלון הארמון (Palace Hotel) שנבנה ב-1906 היה בית המלון הראשון בשנחאי, ונחשב לגדול ביותר באסיה באותה תקופה. ב-1949 חיילי צבא השחרור השתכנו בחלק מאגפי בית המלון, ומפקד הפלוגה ביקש מההנהלה להוציא את הריהוט המפואר מפני שהחיילים לא היו מורגלים להדר שכזה. ההנהלה הסכימה, וביקשה בתגובה כי החיילים ישתמשו בדלת האחורית, כך שהאורחים האחרים במלון לא ידעו על שכניהם החמושים.

בבאנד מס' 20 מתנשא הגג הירוק-כהה של בית המלון המפורסם בעיר, סמל המודרניות והעתיד של שנחאי בשנות ה-30. "מלון השלום" הוקם ב-1929 ונודע במהרה בזכות הנשפים שערך בו בעליו, סר ויקטור ששון. שמעם של רחבות הריקודים מצופות עץ המייפל והתקרות המעוטרות יצא בכל העולם, ונכנסו בין שעריו כוכבי קולנוע ומפורסמים אחרים. ב-1941, זמן קצר לאחר הכיבוש היפני המלון סגר את שעריו. ב-1956 הוא נפתח תחת בעלות ממשלתית בשמו הנוכחי, "מלון השלום", שאירח ראשי מדינות בהם גם מלכת בריטניה אליזבת ה-2. המלון נמצא בשיפוצים נרחבים משנת 2007.

בהמשך הרחוב אפשר להמשיך ולהתרשם מבתי מלון עצומים ובנקים מפוארים. כשנמאס לכם, עלו לטיילת ששופצה לכבוד היריד העולמי, וצפו על הבניינים הקלאסיים ממערב ועל רבי הקומות המודרניים ממזרח. בקצה העליון של הטיילת נמצא גן הואנגפו שהוקם עם הבאנד בשנות ה-80 של המאה ה-19. על פארק זה מסופר כי בשעריו הוצב שלט הקובע כי "הכניסה לכלבים ולסינים אסורה": סיפור שלא אומת לגמרי, אך אין ספק כי רק סינים לבושים בקפידה או משרתים המלווים את אדוניהם הורשו להסתובב כאן. בצמוד אליו תוכלו למצוא את מוזיאון הבאנד, שבו תצוגה מרשימה של תמונות מימי הבאנד העליזים בתחילת המאה הקודמת.