הדור הצעיר צועד לעבר מציאות עגומה

עיתון הנוער של סין בדרך כלל מלא בתכנים המשבחים את השקפת העולם החינוכית של מדינות זרות, בייחוד את זו של יפן וקוריאה הדרומית, ואת הניסיון העשיר שלהן. אך בסוף החודש שעבר פירסם העיתון שני מאמרים מאד לא אופייניים בהם נשמעת נימת עצב נבואי: "משהו לא טוב אורב לדור העתיד של סין מעבר לפינה, ודומה כי הסבל האמיתי שלהם רק מתחיל". כותב המאמרים התייחס למצבם העגום של הדור הצעיר ביפן ודרום קוריאה, שכורע תחת הנטל הכבד והציפיות מרחיקות הלכת שנוטעים בו הוריו עוד בתקופת בית הספר היסודי. לדבריו, המערכת החינוכית הסינית צועדת בדרכן של שכנותיה ממזרח אל עבר תהום חברתית בעיניים פקוחות.

הורים רבים סבורים כי הדרך לאוניברסיטה הכי יוקרתית מתחילה כבר בבית הספר היסודי, אולי אפילו כבר בגנון. על מנת לוודא שילדיהם יקבלו את כל הכלים הדרושים להתקבל בעתיד לאוניברסיטה נחשבת, הם רושמים אותם לחוגי ההעשרה רבים מחוץ לשעות הלימודים. התלמידים צריכים לנתב בין העומס הרב של שיעורי הבית ובין המטלות שניתנות בחוגים, כך שלא נותרת להם ולו דקה אחת פנויה להקדיש לעצמם.

^{התלמידים מתחנכים על ערכים של עבודה קשה ומשמעת ברזל}

בהשוואה לסין, יפן וקוריאה הדרומית הן מדינות מפותחות יותר מבחינה כלכלית וכמות ההון לנפש גבוהה יותר מאשר בסין . מנקודת מבט חינוכית, מספר האוניברסיטאות ברמה בינלאומית במדינות אלה גבוה בהרבה מזה של סין. סקירה היסטורית של התפתחות מערכת החינוך בדרום קוריאה מראה כי רק בתחילת שנות ה-70 הנהיגה הממשלה רפורמות שהעניקו שיוויון הזדמנויות לילדי העיר והכפר בתחום החינוך. לנוכח הפערים ההולכים ומתרחבים בין מזרח למערב, בין העיר לכפר ואפילו בין רובע אחד לאחר בתוך העיר עצמה, ניתן לומר שמבחינה התפתחותית, מערכת החינוך הסינית נמצאת באותו השלב בו נמצאה זו הדרום קוריאנית בשלהי המאה הקודמת.

אם סין מתעקשת להעתיק את מודל החינוך של שכנותיה הקרובות, קיימת סבירות גבוהה שבעתיד היא תמצא עצמה ניצבת בדיוק מול אותן תופעות ובעיות חברתיות אקוטיות שאלה מתמודדות איתן כיום. למעשה, התסמינים המוקדמים כבר התחילו להתגלות. כבר היום נראה כי להתחנך כילד בסין איננה משימה פשוטה כלל ועיקר. התלמידים בסין חיים בסביבה תובענית וקפדנית, שרויים בלחץ תמידי המופעל עליהם מכיוון הוריהם ללימוד והישגיות. סדר היום שלהם עמוס לעייפה בשיעורי תגבור וחוגי העשרה, זאת בנוסף לשעות הלימודים הרבות בבית הספר. גם ההורים מוצאים עצמם כורעים תחת נטל כלכלי כבד, שכן הם אלה אשר מממנים את פעילות ההעשרה של ילדיהם מחוץ למסגרת בית הספר. בנוסף, רבים מהם שואפים להכניס את ילדיהם לבתי ספר פרטיים, שבהם שכר הלימוד יכול להאמיר לעשרות אלפי יואנים בשנה. הם בטוחים שבעתיד ההשקעה העצומה הזו תחזיר את עצמה ובגדול.

כך לדוגמה התופעה החדשה שצצה לפני מספר שנים ומתפשטת כמו אש בשדה קוצים, ה"שגעון" ללימוד השפה האנגלית, שמדביק כמעט כל הורה במדינה. יש הורים אשר שולחים למורים פרטיים את ילדיהם בני השנתיים שרחוקים עדיין מלשלוט בשפת האם שלהם, וכמובן שאם אפשר למצוא מורה זר אז עדיף, למרות המחיר הגבוה שיכול להגיע לכמה עשרות אלפי יואן בשנה. חלקם אף שולח את ילדיהם ללמוד אנגלית במחנות קיץ בארה"ב ואנגליה.

אותם ילדים שזוכים ללמוד אנגלית מגיל צעיר, הם כמובן יהיו התלמידים המצטיינים בבית הספר. נקודת ההתחלה שלהם איננה זהה לזו של כל ילד אחר, בעיקר אם הוא מגיע ממשפחת מעוטת יכולת שלא יכולה להרשות לעצמה לעמוד בהוצאות הגבוהות הכרוחות בחינוך פרטי מסוג זה.

דוגמה נוספת היא לימודי מתמטיקה. ברוב הערים הגדולות אסור לערוך מבחני כניסה לבתי ספר התיכוניים והתלמידים נבחרים על פי הישגיהם במתמטיקה. כך הופך שוק השיעורים הפרטיים במתמטיקה לתעשייה שמגלגלת מילארדי יואנים בשנה, כסף שמגיע ישירות מכיסם של ההורים. אם לא די בכך, אז הילד צריך גם ללכת לחוגים, בין אם מדובר בשיעורי פסנתר, ציור, קליגרפיה או פיתוח קול. אך כמובן שהילד אינו זוכה בזכות לבחור בעצמו את החוג שמעניין אותו, ההורים הם אלה שמחליטים בשבילו והם מונעים לא מתוך ההבנה עד כמה חשובה הפעילות ההעשרתית להתפתחותו של הילד, אלא אך ורק מהשיקול של מה יוכל להועיל לילד ולשמש לו כעזר כשיגיע הזמן להירשם לאוניברסיטה.

למרות שלא ניתן להפריז בחשיבותם של חוגי ההעשרה, נדמה כי ההורים מתעלמים לחלוטין מהעובדה שהילדים צריכים גם זמן פנוי לעצמם, בלי שיעורים, בלי חוגים ובלי מחויבויות. הילדים משקיעים את כל זמנם ומרצם בדברים שהם לא ממש רוצים לעשות ולא נותר להם להם כוח או זמן לעסוק במה שבאמת מעניין אותם. זוהי בדיוק תמונת המצב ביפן וקוריאה הדרומית בשנים האחרונות. במדינות אלה שיעור הנרשמים למוסדות ההשכלה הגבוהה הוא אמנם גבוה, אך דרישות הקבלה לאוניברסיטאות הנחשבות כוללות הצטיינות ברמה תחרותית גבוהה במיוחד.

אין זה פלא שסין צועדת בעקבות שכנותיה. מבחינה תרבותית, סין יפן ודרום קוריאה חולקות הרבה במשותף. עוד מגיל ינקות ההורים מחנכים את ילדיהם על ערכים של עבודה קשה ומשמעת ברזל. הם מלמדים אותם שצריך לסבול ולאכול מרורים כדי להצליח בחיים. ההורים מונעים גם מתוך חשיבה אנוכית, הם רוצים שהילד יצליח בעתיד מבחינה כלכלית, כדי שהם בעצמם יוכלו לקצור את הפירות בעתיד. אך אם מכניסים למשוואה את מדיניות הילד האחד, הלא שהמצב בסין הוא חמור הרבה יותר, שכן כל הציפיות, הלחץ והאחריות נופלים על כתפיו השדופות של הילד הבודד.

הבעיות בתחום החינוך בפניהם ניצבת סין כיום משקפות בעיות חברתיות עמוקות יותר. סין עוברת בשנים האחרונות תהליכי מפנה ושינוי במישורים חברתיים. הסדר הישן התמוטט אך דומה כי עדיין לא הונחו היסודות לכינונו של סדר חברתי חדש. אך כיצד בונים את הסדר החדש ובאיזה מסלול יש לבחור? האם יש לדאוג לאינטרס של כלל האוכלוסיה או רק של חלק קטן ממנה? אלה הן החלטות כבדות משקל והרות גורל, שקשורות קשר הדוק ליציבות החברתית במדינה.