המסע אל גן העדן האבוד

הדרכים אל הכפר בָּה-מֵיי (Bamei, בסינית: 坝美) שבקצה המזרחי של מחוז יונאן עקלקלות עד מאוד, אך מכאן גם נובע קסמו הרב. בזכות מיקומו הנידח, זכה הכפר בשנים האחרונות בשם "גן העדן האבוד", וכך הוא משווק למטיילים. כפרם של בני מיעוט הג'ואנג נמצא בעמק פורה ורחב ידיים, אשר הרים מקיפים אותו מכל עבריו. שתי דרכים מובילות אל הכפר ואף אחת מהן אינה דרך שרכב ממונע יכול לעבור בה – שתיהן מצריכות שיט שאורך כחצי שעה בתוך מערות מים ארוכות וחשוכות. הדרך אל הכפר והנופים שבו דומים דמיון מדהים לשירו של טאו יואנמינג, בן שושלת ג'ין, המתאר כך את גן העדן האבוד: "בקצה היער – מקור מים, ולידו הר. בהר פתח קטן, דומה שבפנים יש אור. הסירה הנוחה נכנסת מהפתח. המערה צרה בתחילה, אך אחר כך מספיקה למעבר אדם. אחרי כמה סיבובים מפציע לפתע האור. הקרקע שטוחה ורחבה, הבתים מוסקים, השדות פוריים והאגמים יפים...". תיאור זה הצית את דימיונם של יושבי המקום שאימצו את הכינוי "גן העדן האבוד", כינוי שלא מופיע רק בספרי הטיולים הסיניים, אלא אפילו על האוטובוסים המקומיים החולפים בכביש המוביל אל פתח המערה בכניסה לכפר.

אילו היה הכפר ממוקם על אם הדרך, קשה להאמין כי היה הופך לאחד מאתרי התיירות החדשים והלוהטים של מזרח יונאן. אולם המיקום המרוחק והדרך המסובכת, כמו גם השקט והבידוד, עושים את שלהם ומושכים אליו מטיילים עצמאים ואפילו קבוצות מאורגנות קטנות המבקרות במהלך היום. בערבים, לעומת זאת, נשארים תרמילאים ספורים הנהנים מהשלווה הרבה ששורה על המקום.

אל בה-מיי הגענו בשנה הגרועה ביותר שעברה על מחוז יונאן ב-60 השנים האחרונות. אזור דרום מערב סין סבל בחורף 2010 מבצורת חמורה שנזקיה נראו בכל עבר. הכביש שהוביל לבה-מיי היה רצוף במדרונות צהובים, שדות בור ויערות שרופים. בכל מקום שמענו על מצוקת המים החמורה של התושבים, ועל כך שבששת החודשים האחרונים לא ירדה אף טיפת גשם אחת – וניכר כי מצב היבול בכי רע. ריח השריפות הבלתי פוסקות ליווה אותנו גם כשירדנו מהאוטובוס, ליד קופת הכרטיסים לכפר. אך כששאלנו את הכרטיסנית עד כמה נפגע הכפר מהבצורת, היא ענתה: "דווקא לא כל כך מרגישים אותה אצלנו". האמנם ייתכן הדבר?

קנינו את הכרטיס לכפר, הכולל את דרכי הכניסה והיציאה ממנו: 3 סיבובי שיט ונסיעה אחת בכרכרת סוסים. קופת הכרטיסים מרוחקת כקילומטר מפתח המערה, ואפשר ללכת אליה ברגל או לנסוע בכרכרה. עוד לפני הכניסה לכפר עצמו בלט ההבדל בין בה-מיי לסביבתו הקרובה, והנסיעה השקטה בכרכרה לצד השדות הירוקים שבנחל איששה את דברי הכרטיסנית. יחסית למקומות אחרים שראינו בטיול, הכפר בה-מיי כמעט שלא נפגע מהבצורת. העמק הירוק עמד בניגוד מוחלט להרים הצהובים המקיפים אותו, ולשדות הבור שנראו מעברם השני. אכן, גן העדן האבוד.

כשהגענו לפתח המערה לא חיכינו לנוסעים אחרים – ומיד יצאנו לדרכנו. המערה הייתה קרירה וחשוכה, והשיט בה נמשך קרוב לחצי שעה. לפתע בקע האור מקצה המנהרה, ולנגד עינינו התגלה גלגל עץ עצום על רקע העמק הירוק, שינוי מרענן לאחר הימים החומים-צהובים שאותם עברנו.

^{המערה המובילה אל בה-מיי. גם המקומיים חייבים להשתמש בשירות הסירות כדי להיכנס לכפר ולצאת ממנו}

גשרון שחצה את הנהר הוביל אותנו אל הכפר, שכמעט כל בתיו ממוקמים לאורך שדרה אחת מעל הנחל. בתי הכפר בנויים כולם מעץ בקצה המזרחי של העמק ובכולם מרפסות הצופות אל ההרים במערב. הכסף שנכנס לכפר מהתיירות בשנתיים האחרונות ניכר בשיפוץ הרחב שעברו בתים אלה ובשיפור התשתיות במקום. עד לא מזמן היה בה-מיי מנותק ממים זורמים וחיבור לחשמל, מה שחיזק עוד יותר את תדמיתו הבתולית והפראית אצל מטיילים סינים עצמאים, אך ימים אלה כבר אינם.